יציאת מצרים, המסמלת את היציאה של האדם מן האגו, היא מה שהאדם צריך לשאוף אליו על פי הקבלה, ואף לאחר מכן, עליו לזכור ולשמור את חשיבות המעמד. שכן, כל גודלם של החיים מתגלים לאדם במלוא הדרם רק לאחר שהוא יוצא משליטת האגו (הנקרא "פרעה", מלשון הפרעה) ומעבדות מצרים ("מצרים", מלשון צר, צרות), לעבודת ה' במדבר. עם זאת, היציאה מן האגו וההליכה בדרך הרוחנית, היינו בדרך ה', הם רק תחילת המסע אל הטוב המוחלט, שתחילתו כאמור, במדבר. כינוי, לאותה שממה פנימית שבה חש האדם, כשאינו יודע כיצד להתנהל ללא בירורים וכשהכל סביבו נראה אותו דבר, כלומר רק חול וחול, ללא תנאים מינימליים. שהרי, בחיים שבמדבר, בניגוד לחיים בתוך האגו, האדם מבין שעליו לפעול על אף חוסר ההבנה של השכר המצופה לו, לעומת חייו הקודמים, באגו, שבמצרים, שבהם היה לו בטחון והבנה שבסופו של דבר יש תוצר ושכר מכל פעולה ופעולה.