פנימיות, הוא עיקר עיסוקה של חכמת הקבלה. היינו, היכולת לקרוא את הכתוב בתורה, על פי הקבלה, הוא עיסוק בפנימיות. בנבכי נשמתו של האדם, המתפתח ביודעין או שלא ביודעין, אל המטרה הרוחנית. אל החוק, שמכתיב את כל התרחשויות המציאות אל תכלית אחת קבועה מראש. עם זאת, אדם נחשב להולך בדרך הרוחנית, ככל שהוא יותר ויותר מודע למתרחש בקרבו ובערנותו לבצע בירור בין רצון חומרי לרצון רוחני. זאת אומרת, שמודעותו של האדם לתהליכים שממילא מתרחשים, היא זו שקובעת את מידת השתתפותו ובהתאם, את יכולתו לחוש בתורה, ככזו העוסקת בפנימיות שמדברת אליו. עליו. על האדם. לזה, שנקרא אדם כאשר הוא שואף להידמות בתכונותיו לתכונות הבורא, אותה מהות שגילה אברהם בתפיסת מציאותו, מתוך איזונו מולה.