משמעות

כל המטרה שלנו, בדרך הרוחנית, היא להגיע למצב שבו אנחנו מתעלים מעל עולם החומר הגשמי אשר נתפס בחמשת חושינו הבשריים, עד למדרגה של רוחניות. שבמדרגה זו, הרוחנית, אנחנו כבר דבקים כך או אחרת בקב"ה והוא מציאותנו, זאת בניגוד לדרגה הגשמית, אשר בה מציאותנו היא העולם הזה והיצר הבהמי שלנו. זאת אומרת, שכאשר אנחנו חיים במדרגת העולם הזה, הטבעי לנו, הרי שאנו חיים בתוך כלים (חסרונות) של "רצון לקבל הנאה" לעצמנו, שנקרא בלשון מודרנית "אגואיזם" והוא, שמנהיג אותנו. או במילים אחרות, חיי העולם הזה עניינם, איך אני מספק את עצמי וממלא את הרצון של עצמי לקבלת הנאה, ברמת הגוף והנפש הבהמית, שכן, המציאות שאינה רוחנית, היא מציאות שמורגשת בנו כדבר מה שאנו רוצים ליהנות ממנו ברמת הגוף, הקשור ל"אהבה עצמית", שכל העת מובילה אותנו מרצון לרצון ומחיסרון לחיסרון, כבמעין מרוץ שלא נגמר אף פעם, עד יום מותו של גופנו ושבמסגרתו, אנו כבר לא קשורים למציאות העולם הזה.