משמעות

על פי הכתבים, יש שני ראשי שנה. זה שבתשרי, הוא ראש השנה לעולם (מלשון העלמה), כלומר, הגילוי הראשוני שהיה אי פעם באנושות של המימד הרוחני, מה שמוכר לנו כספר המיוחס לאדם הראשון וכסיפור הבריאה המוזכר בבראשית. וראש השנה השני, הוא זה שחל בניסן ומסתיים באדר.

​

בניסן, חל ראש השנה היהודי שמיוצג באמצעות חג הפסח המוביל בסופו של דבר למצב האחרון באדר, המיוצג על ידי חג פורים ומגילת אסתר. ומתחילת השנה עד סופה, עובר האדם המחפש משמעות לחייו, תהליך שכל כולו מתואר בספרי הקודש הרבים והמוכרים לנו כתורה וקבלה. כלומר, המקובלים בכל כתביהם, תיארו לנו ומסרו לידינו את הידע הדרוש להשגה רוחנית, כדרך היציאה מתוך תחושת הסבל של חוסר המשמעות בחיים, הנובעת מריקנות והרגשת שעבוד לחומר ולרצון הגופני השולט בנו.

​

וכך, בבואנו לתוך התהליך הרוחני המתואר בכתבים השונים ובעיקר בבואנו לחגוג את חג הפסח ואת המעבר מעבדות לחירות, מסבירים לנו המקובלים את סימני החג השונים. סימנים, המובאים בסיפור ההגדה ובעצם נמצאים בכל אחד ואחד מאיתנו, בצורת תכונות פנימיות מגוונות. תכונות, שבתחילה מפתחות אותנו, אך עם הזמן הן מובילות אותנו ואת חיינו לסבל. לאותה נקודה שבה אנו תוהים על פשר החיים ולשם מה בכלל באנו לעולם ומה היה ההבדל אם כלל לא היינו נולדים? אנו תוהים האם הכל מסתכם בלאכול, לשתות ולישון או אולי ישנה אי שם איכות אחרת? ובנקודה זו, שבה אנו בעצם רוצים לדעת את האמת בחיים ואת תכליתם, מתחיל התהליך הרוחני שלנו, המוזכר בהגדה. תהליך, המתאר כיצד אנו חשים את הסבל מהשעבוד לרצון ולאגו הצר השולט בנו ביד רמה (פרעה) וכיצד לבסוף, אנו נחלצים על ידי היציאה מתוך המצב החומרי, הצר והמצר, היינו, יציאת מצריים.

​