כל המטרה שלנו, בדרך הרוחנית, היא להגיע למצב שבו אנחנו מתעלים מעל עולם החומר הגשמי אשר נתפס בחמשת חושינו הבשריים, עד למדרגה של רוחניות. שבמדרגה זו, הרוחנית, אנחנו כבר דבקים כך או אחרת בקב"ה והוא מציאותנו, זאת בניגוד לדרגה הגשמית, אשר בה מציאותנו היא העולם הזה והיצר הבהמי שלנו. זאת אומרת, שכאשר אנחנו חיים במדרגת העולם הזה, הטבעי לנו, הרי שאנו חיים בתוך כלים (חסרונות) של "רצון לקבל הנאה" לעצמנו, שנקרא בלשון מודרנית "אגואיזם" והוא, שמנהיג אותנו. או במילים אחרות, חיי העולם הזה עניינם, איך אני מספק את עצמי וממלא את הרצון של עצמי לקבלת הנאה, ברמת הגוף והנפש הבהמית, שכן, המציאות שאינה רוחנית, היא מציאות שמורגשת בנו כדבר מה שאנו רוצים ליהנות ממנו ברמת הגוף, הקשור ל"אהבה עצמית", שכל העת מובילה אותנו מרצון לרצון ומחיסרון לחיסרון, כבמעין מרוץ שלא נגמר אף פעם, עד יום מותו של גופנו ושבמסגרתו, אנו כבר לא קשורים למציאות העולם הזה.

ולעומת כל זאת, היינו, לעומת תפיסת המציאות של הרצון לקבל בעולם הזה, ישנה המדרגה הרוחנית שאליה אנחנו יכולים להגיע והיא כאמור, התעלות מעל האופן בו אנו אוחזים במציאות, רק בדרגת הגוף והנפש הבהמית ובעצם, אנו מתעלים לרמה של קשר עם הרוחני. וקשר לרוחניות פירושו, קשר לקב"ה באמצעות הנשמה והנפש האלוקית שבנו, כך שאנחנו כבר לא תלויים באהבה העצמית שלנו וברצון לקבל ולמילוי החיסרון הגשמי ולפיכך, אנחנו כבר בהתאם, קשורים לכלים (חסרונות, רצונות) שעניינם הקב"ה. ומפני שהבורא נטול כל רצון לקבל לעצמו וכל מטרתו היא "להשפיע" ולא לקבל, אז כך אנחנו, שכאשר אנחנו משיגים את מציאות ה' או אז, גם אנחנו כבר לא חושבים על איך למלא את עצמנו אלא על איך להשפיע, בדומה לבורא. כלומר, שההבדל בין תפיסת המציאות של העולם הזה הגשמי, לעומת תפיסת המציאות הרוחנית, באה לידי ביטוי בהתעלות מעל הכלים, החסרונות והרצונות של סיפוק עצמי, לכדי דרגה של השפעה לזולת. והזולת, היא מילה המצביעה על מה ש"מחוצה לי", זולתי. כך שבטרם שאנו משיגים מדרגה רוחנית, כל מטרתנו היא איך להשפיע לעצמנו וזה נקרא "לקבל". עם זאת, במידה ובה אנחנו כבר אוחזים ברוחניות, הרי שהכלים של הרצון לקבל שלנו אינם מובילים אותנו, אלא שהכלים של ה"רצון להשפיע" הם הקובעים את מהלכי חיינו ולפיכך, מה שהופך להיות חשוב בעינינו זה לא איך לקבל, כי אם איך להשפיע, בדומה לבורא שהוא המשפיע.

ומסביר הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל) שכלים אלו של רצון לקבל שבמסגרת העולם הזה נקראים "נקבה" ובניגוד להם, הכלים של הרצון להשפיע, נקראים "זכר". ומפני שהבורא מוליד אותנו מראש בכלים של רצון לקבל, אז אנחנו נבחנים לעומתו כ"נקבות", כך שהמטרה שלנו היא להשיג את הכלים של הזכר שהם ה"רצון להשפיע". ומסביר הרב"ש, שכאשר אנחנו רוצים לזכות לכלים של השפעה רק מבחינת הנקבה שבנו, היינו, שאנחנו רוצים את הרוחניות, לשם הגשמיות, כך שהרוחניות תשרת את הרצון לקבל שלנו, או אז נגיע למצב שמהזכר שבנו, תיוולד נקבה, שפירוש הדבר הוא שכל שנשיג זהו הפך הרוחניות שכן, לא רצינו באמת רוחניות לשם רוחניות, אלא כל המטרה הייתה גשמית ולפיכך, מה ש"זרענו" ("אישה כי תזריע") לא יניב לנו את מה שהיינו אמורים להשיג.

ולמרות זאת, במידה ובה אנחנו כן מבינים שעלינו להתעלות מעל המציאות הגשמית, למציאות רוחנית ממשית או אז, הכלים של הרצון לקבל שלנו, יולידו לנו בחינת "זכר" ולא בחינת נקבה, שבה היינו וממנה באנו. שבמילים אחרות, פרשת השבוע "תזריע", בתחילתה, באה ללמדנו, שאל לנו לרצות ולחשוק ברוחניות לשם מילוי הרצון לקבל הגשמי, אלא שעלינו לנסות ולעבוד עבודת הלב, בכדי להגיע לבחינת כלים דהשפעה שיניבו לנו מציאות רוחנית. ועבודה זו של "הלב", היא כמו שאומרים שנותנים "תשומת לב", למה שאנחנו באמת מתכוונים לעשות, ומה מטרתנו. זאת אומרת, שעלינו להיות מודעים למצבנו ולמקום שאליו אנו מובלים ולהשיג בהתאם תיקון שיעלה אותנו מגשמיות לרוחניות, באופן שנהיה רגישים למה שהבורא מראה לנו, בדרכנו הרוחנית, אשר בה אנו פוסעים. כך שאם אנחנו מבחינים בתוכנו שכל המטרה שלנו היא אינה השפעה לבורא, לזולת, למה שמחוץ לנו, וכל המטרה היא לקבל לעצמנו, אז אנחנו נמצא עצמנו בסופו של דבר שקועים הרבה יותר בעולם הזה הגשמי ובהתאם, נחוש בסבל שהוא מקנה לנו שהרי אנחנו אף פעם לא מצליחים באופן ממשי למלא את הרצון לקבל שלנו, שגורם לנו לא מעט רע בחיים. ועל כן, אם אנו מצפים לישועת ה' ורוצים שהוא יגאל אותנו ממצבנו, אז אנחנו פונים אליו עם הכלים הללו, של "הרצון לקבל" ומבקשים ממנו "בן זכר". זאת אומרת, שאנחנו מכוונים את עצמנו אליו, לקב"ה, שיסייע לנו להבין כיצד להיגאל מהעולם הזה החומרי, של אהבה עצמית אגואיסטית, עד שנאחז במציאות רוחנית, הקשורה בו, בה'.

ולפיכך, מורה לנו הפרשה שהאופן שבו אנו זורעים הוא שיוביל בסופו של עניין ל"קצירה", שתתאים למה שזרענו וכל זאת, תלוי בנו ובבירור הפנימי שלנו, מה אנחנו רוצים להשיג בעבודתנו הרוחנית, בדרך הזו, שבה אנו פוסעים. שבמידה ובה נרצה לנצל את הרוחניות ואת התורה וכל הקשור בבורא למטרתנו, או אז, לא נשיג רוחניות באמת כי אם עוד יותר נשקע בכלים של העולם הזה ועל כן, נסבול יותר, כי לא יצאנו מהמציאות החומרית, שהיא זו שגורמת לנו סבל ומסבה לנו ייסורים. אבל, במידה שבה האדם כבר גדש את סאת הסבל בחיים והוא מבין שהוא חייב את עזרת ה' אז האדם הזה, יבין שעליו לזרוע (לקבור) את הכלים הגשמיים שלו ולעשות כל מה שהוא יכול כדי לקבל "סייעתא דשמייא" שתביא אותו להשיג רוחניות, כמציאות, שבה לא יהיה עוד סבל ורע אלא כל טוב, הקשור בדבקות בבורא, כחיי נצח רוחניים, של כלים שכבר לא תלויים בחיי החומר, העכורים, של תפיסת המציאות הגשמית.