מיהו\מהו יהודי? על חילוני, מסורתי, דתי וכו - סדר בהגדרות

בשאלת "מיהו יהודי" דנו לא פעם ואף פעמים רבות, במסגרות שונות ולא רק בדתנו אנו היהודים, אלא שבאופן כללי, זוהי שאלה שנשאלת כאמור, בכדי לנסות ולהבין את ההבדל של יהודים מול הגויים ולפעמים, השאלה מתקיימת גם בתוכנו אנו, בינינו לבין עצמנו, כיהודים\ישראלים וכדומה - כחלק מחברָה שמחולקת לכמה וכמה מגזרים, תרבויות ושאר צורות חלוקה

ע"פ חכמת הקבלה וברוח המקובל הרב יהודה אשלג, הרי שיהודי נחלק למספר דרגות שהראשונות שבהן מגדירות את האדם היהודי כמי ששייך מראש אל העם היהודי כי אמו, יהודיה. כלומר, שמי שנולד בבית יהודי לאם יהודיה הוא יהודי. עם זאת, גם מי שרוצה להשתייך לעם היהודי והוא בכלל גוי, יכול להיחשב כיהודי שהתגייר וכידוע, גדולים ורבים מחכמינו עברו תהליך שכזה. ובכל זאת, מבדילה הדת היהודית בין "גר צדק" ובין גר תושב, כאשר הראשון הוא מי שהחליט להשתייך לעם היהודי כיהודי על כל המשתמע מכך, לעומת גר שמקבל על עצמו את 7 מצוות בני נוח ולפיכך הוא יכול להתקבל כ"גר תושב" שגר בארץ ישראל ומקבל עליו את השלטון היהודי, מה שיכול להביאו גם למדרגה של "חסיד" שמקורו באומות או בקיצור "חסיד אומות עולם".

ולמרות כל זאת, מסבירה הקבלה שכך או אחרת, יהודי, ברמה החיצונית, יכול להיות מוגדר כמי שנולד כמוסבר, לאימא יהודיה, או למי שהתגייר, אבל מבחינת היהדות עצמה הוא לא יהודי כל עוד הוא לא קולט, לומד, מבין ומרגיש את התורה בפנימיות. זאת אומרת, ש"יהודי אמתי", לפחות ע"פ הקבלה, הוא מי שהפנים את פנימיות האלוקות לתוכו, מה שבד"כ מתקיים אצל "תלמידי דאורייתא", היינו, לומדי הקבלה שהשיגו מדרגות רוחניות באמת ולא רק מבחינה חיצונית, של קיום המצות או של כאלו שהתגיירו. ובמילים אחרות, יהודי שאין עליו עוררין, הוא זה שהפנים את היהדות לתוכו והגיע לדרגה רוחנית של יהודי, שהיא שונה מדרגת גוי, אדם, גר וכדומה. אפשר להגיד שזה עניין של תהליכי זהות אישית של האדם, שעבר על פי הקבלה "תיקון" שהוא כנגד הקלקול, שבמסגרתו ההבדל נמדד על פי החיצוניות והפנימיות, במידה והיא מתקיימת, באותו אדם.

לעומת כל זאת, חילוני, או "חילון" הוא מושג שקיים כמובן גם בדתות אחרות וההיסטוריה של החילוניות היא מגוונת ואף ניתן לראותה בנצרות ובאיסלאם אך בהתייחס ליהדות, הרי שמקור המושג הוא ממעמד של יום הכיפורים. שכן, ביום הקדוש הזה, בזמן שהיו בתי המקדש, היה נכנס הכהן הגדול לתוך קודש הקודשים ומבצע את הטקסים של המועד ולעומתו, עקב מעמדו הקדוש היה כל העם בישראל נחשב כ"חילון". היינו, שעם ישראל, למרות אמונתו הגדולה והשתייכותו למעמד תוך התאספותו בבית המקדש, הוא עם שנחשב לעומת הכהן הגדול כחילונים, מלשון "חול". זאת, לעומת הכהן הגדול שכולו קודש ובזכותו, היה נמחל ונסלח לעם בהתאם. אך כאשר מתייחסים למושג בעת המודרנית, הרי שניתן לראות שפחות או יותר בשנות ה 70 והשמונים של המאה העשרים, אותה מאה שבה חזרנו לארץ ישראל, החל תהליך של הפרדה שאמנם החל לפני שנים אלו אבל כאמור, אז העניין החל להיות מודגש ביתר שאת בארץ, כהפרדה בין דתיים למי שאינם דתיים. כך למשל, רבים שבאו ממשפחות דתיות כך או אחרת, הם צאצאים למשפחות שכבר נולדו בארץ או עלו הנה בילדותם, אבל כבר לא נהגו כהוריהם (סבות וסבתות של רבים שנולדו בשנות ה 50-70 פחות או יותר) מבחינה זו של דת.

זאת אומרת, שהמושג "חילוני" בעת המודרנית, החל להשתרש בשנות ה70 - 60 המאוחרות והמשיך הלאה אל תוך שנות ה 80, כדבר מה שמייצג את מי שאינו דתי וזו הגדרת החילוניות המודרנית: חילוני, הוא מי ש"אינו דתי". ועדיין, הדבר אינו מתייחס לגודל האמונה של האדם לכאורה, כי אם לנקיטה בסממנים חיצוניים כביכול של חבישת כיפה וכדומה, מה שהביא בהמשך גם להעמקת המושג כתרבות של ציבור המאמינים באופן כלשהו באלקים, אבל ללא כיפה, או הליכה לבית כנסת והקפדה על המצות. מכך נולד החילוני המודרני שלא פעם נחשב כמי שמאמין, או לפחות שומר את המועדים השונים כמו כיפור, פסח, תוך קיום החגים, הליכה בדרך מצוות ברית המילה ופעמים רבות המדובר בציבור שמקפיד על שמירת שבת כלשהי, אף אם רק בהדלקת נרות, עריכת קידוש וכדומה. אדם שכזה, יכול להיראות כלפי חוץ כחילוני (לא דתי), אבל לא ניתן לדעת מכך שהוא בתוכו כן אדם מאמין, בדרך כלשהי, וזה מה שהוביל גם בהמשך ליצירת הזרם המסורתי שרבים מהם גם ידועים יותר כ"חוזרים בתשובה", חובשי כיפה סרוגה, ציוניים ושאר הגדרות שבין חילוני לדתי, בעת המודרנית.

דבר זה, השתנה בהמשך ועם השנים שהובילו משנות ה 90 והלאה למאה ה 21, כהמשך חלוקת המגזרים והציבורים השונים, תוך העמקת המושג "חרדי" המייצג לפחות בחיצוניות את "גדול האמונה" וההליכה בדרך התורה והמצות, אבל החרדי הפך למושג מובן יותר כמי שהוא כמובן אינו מסורתי כי אם מקפיד הרבה יותר בנושא הקשור לדת. וברור שגם החרדי או המסורתי הם "דתיים" כלפי חוץ, או לפחות לצופה מן הצד שיראה בשני המגזרים כאנשים דתיים, אך עם ההבדל הקל בגודל ההתייחסות לדת. ועדיין, הציבור הגדול ברובו של מאמינים, כחילוניים, שהם אינם דתיים, חרדים או מסורתיים, הוא לא הציבור שקשור להמשך הזמנים כמוסבר, כאותו דור שבמסגרתו רבים אף משתייכים למושג הכפירה, בימינו או לפחות משנות ה 90 והלאה.

ובכדי להבין את הדברים עוד יותר, אפשר להתייחס להסבר שהעניק פעם הרבי מילובביץ' זצ"ל שלדבריו, ה"בן החמישי" הוא הבן שאינו מוזכר בהגדה של פסח, ושהוא הבן שאליו הוא מפלל כמי שזקוק הכי הרבה לעזרה מבין "ארבעת הבנים שבהגדה" הידועה. בן זה לדבריו, החמישי שאינו מוזכר בהגדה, הוא לא החכם, לא התם, לא הרשע ולא זה שאינו יודע לשאול, אלא שזה הבן שאומר "לא אכפת לי, לא מעניין אותי... עזבו אותי" - והוא, ע"פ הרבי, פחות או יותר נחשב לסוג של כופר נטול כל תקנה או מעין "בן בליעל", מפני שאין לו אפשרות לעלות במדרגות הרוחניות והקדושה ממצבו הנמוך, מבחינה רוחנית\דתית. עם זאת, קשה לייחס לאדם שכזה (הבן החמישי) את המושג "כופר" שכן, בכדי לכפור, צריך להתייחס לאמונה, אם עצמית ואם של אחרים ולטעון כנגדה (לכפור באמונה). שזו, יכולה להיות בד"כ טענה של אלו המכונים (ע"פ רוב על ידי עצמם) כ"אתאיסטים", מבחינת זהותם העצמית או מה שהם היו רוצים לייחס לעצמם כזהות אישית או תדמית שתושלך לאלו המתייחסים אליהם. אמנם רבים מנסים לייחס לעצמם זהות שכזו אך ברוב המקרים לא באמת מדובר בידענים כלשהו שמבינים דבר או חצי דבר כי אם בסתם טענה שמאפשרת לאדם להרגיש את עצמו אל מול מגזר אחר (כלומר שהאדם קורא לעצמו אתאיסט אל מול הדתי). לא פעם, ואף על פי רוב, המדובר בכאלו שמייחסים לעצמם מושג זה של אתאיזם, הם לא מי שמבינים דבר כלשהו במדע, או במפץ הגדול או שהם בעלי אג'נדה מסודרת לגבי מקור המציאות, העולם והקיום, כי אם אלו הם אנשים שמונעים מפחד פנימי, שמה אם הם לא יגדירו עצמם ככאלו (אתאיסטים), אז המציאות תחייבם לשקול באמת ולעומק את שאלת זהותם האישית ועל כן, הם מעדיפים לעשות שימוש במושג, אך הוא לא באמת מגדיר את מי שהם.

מכך, ניתן להבין ולהסיק לפחות על פי כל האמור עד כה, שיש מושג נוסף של ציבור, שהם (לא מתוך עניין של עלבון), ציבור של "כלומניקים", שאולי קוראים לעצמם חילוניים, או אתאיסטים, אך הם פשוט לא ממש מבינים דבר אם ברוחניות, אם במדע או בנושאים רבים, כי אם עקב חוסר העיסוק וההעמקה הנדרשת, הם מעין ציבור בפני עצמו שלעתים מכנה עצמו כחילוני, או אתאיסט, אבל מבחינת הזהות, זהו בן אדם (ושוב, מבלי להעליב), שפשוט "אינו מפותח" דיו מבחינות רבות אך כמו כולנו, זקוק לזהות. שכן, זהות או תדמית, היא מה שמוביל אותנו בחיינו כחלק מתהליך ארוך ומתמשך שבמסגרתו אנו חיים כבני אנוש המחפשים משמעות לחיים, אם מבחינת עצמנו אנו ואם מבחינת האופן שבו האחרים תופסים אותנו, מה שנקרא "תדמית", מבחינה פסיכולוגית. אנחנו זקוקים לה ולהגדרה העצמית של היותנו, בינינו לבין עצמנו וכאמור, אל מול האופן שבו האחר תופס אותנו או לפחות מה אנו חושבים, שחושבים עלינו. ומכאן, ברמה החברתית, צמחנו לכדי מציאות ישראלית שמכילה חרדים, מסורתיים, ציוניים (דתיים או לא), חילונים, כופרים, כלומניקים, אתאיסטים ושאר הגדרות שהן לא באמת על פי רוב מגדירות אותנו אלא את מי שאנחנו, בתוך החברה הרבגונית שלנו.

מבחינה זו, ניתן לראות או לפחות לחשוב על כך שאדם חרדי או דתי באשר הוא, או כל מי שחובש כיפה בכל אופן, שלאו דווקא מחויב שהוא יהיה מי שבאמת העמיק בשאלת האמונה או שהוא יהיה מי שמאמין מתוך עמקות לבו בבורא עולם, כי אם ייתכן מאוד שהמדובר במי שגדל למציאות שכזו ("מצוות אנשים מלומדה") או מי שחזר בתשובה כי הוא לא באמת יודע או מאמין שיש בורא לעולם, אבל חושש להגיד שאין בורא ובכך, מותיר עצמו בהגדרה כלשהי שנוחה לו, כ"דתי"\מסורתי או אף כ"חילוני" והרי שגם באלו, יש חלוקה ללא מעט קריטריונים ששוב, על פי רוב, מגיעה מבורות ולא מהעצמת הלימוד והידע הנדרשים לשם הגדרה ברורה של אותו אדם. ומכאן בד"כ, צומחים אותם ציבורים של "ספק חילוניים", שלא מבינים מספיק לעומק מיהו רש"י באמת, או מהי תורה שבעל פה לעומת זו שבכתב, ובכלל, הם אינם מבינים מה כל דבר ודבר אומר, ובעצם, זהו סוג של ציבור שכמו שהשתרש המושג "דתי לפי דעתי" הרי שאלו הם אותם חלקים בציבור שמהווים את ה"חילוני לפי דעתי" שמאמין בבורא עולם אבל לא מעבר לכך, או לפחות לא הרבה מעבר. כלומר, שאלו הם היהודים, שלא שייכים לכאן או לכאן והם וחילוניותם, או הגדרתם כ"חילונים", היא הקשורה להגדרתם ככאלו שאינם דתיים, והם רוב הציבור על פניו

ועדיין, מבחינה קבלית, אין הבדל ממשי בין אדם כזה או אחר (דתי\חרדי\חילוני וכדומה) כי אם רק מבחינת הפנמתו של האדם את התורה והאלוקות אל לבו ומוחו, והוא יהיה כמי שנחשב יהודי באמת, לעומת כל אחד אחר שמעניק לעצמו הגדרה כלשהי ונותר כיהודי הקשור להמון העם (עמחה). ועדיין אם הוא גר פה בארץ, הוא גם ישראלי, אך לא כל אדם יכול להיחשב כ"אזרח" ישראלי כי אם רק מי ששייך לדת ישראל ברמה כלשהי. היינו, שגוי, אשר פועל כנגד המדינה וכנגד היהודים וגר פה, הוא לא ישראלי (ישראל הוא שמו של יעקב אבינו) גם לא מבחינת האזרחות, למרות הרמה החיצונית שמוענקת לו על ידי המדינה, שבמסגרתה קיימת פה כנסת (מושג רוחני שקשור רק ליהודים) אך יושבים בה גם כאלו שהם כנגד העם\הארץ ובכלל, יכול להיות מדובר אפילו בסוג של אויב שמנצל את החוקים והמודרניזציה וחוסר ההבנה של הציבור בהגדרות האמתיות של הדברים, כגון מיהו ומהו יהודי, מיהו חילוני, מהו אזרח, מהו תושב וכדומה - שאלות ומושגים שרבים מנותקים מהם ונוטים בד"כ לנסות ולהשתייך למגזר כזה או אחר, על פי אינטרס המונע על פי רוב, דרך התת מודע שמחפש זהות, בתוכנו