ביחד, גם חבורת גנבים ופושעים יכולה להצליח, כי "ביחד ננצח". ואת זה, אנחנו גם למדים מסיפור מגדל בבל אשר עליו מפרש רש"י ומפרשים אחרים, שבזכות ה"אחדות" שהייתה בין האנשים, כך או אחרת, הם היו עלולים להצליח במעשיהם, אלמלא "בלבל" הבורא את שפתם וכך, שבר את אותה האחדות ביניהם - שכן, הבלבול כבר מנע מהם את אותה האחדות ברעיון ובשפה, שהיוו להם מכנה משותף.
עם זאת, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהדור ההוא, כוח האחדות, הוא מה שגם יכול להביא (ובעיקר), את מי שרוצה להתאגד תחת מטרה טובה, לכדי הצלחה. היינו, שכוח האחדות והחיבור שקם בין אנשים טובים, הוא כוח שמביא להצלחתם ובהתאם, לעזרת ה' שתשרה עליהם, בניגוד לדור שרצו לבנות מגדל ושהקב"ה, פגם במטרותיהם הנלוזות.
ואכן, עם ישראל, כפי שאנו רואים ומבינים, נמדד ומצליח לשגשג בתקופות שונות, בזכות כוח זה של חיבור, של אחדות, שבין חלקי העם, למרות כל הפירוד והפילוג, שקיים לא פעם בין הישראלים. כלומר, שעל אף המצבים השונים שיש בינינו כעם, מבחינת המחלוקת, הרי שכוח זה של קשר בינינו, הוא שמוביל ויכול להוביל אותנו, למטרה הטובה, אפילו שיש בינינו לא פעם, מריבות כלשהן, מסיבות מגוונות. ואדרבא, דווקא כאשר אנחנו מוצאים עצמנו בנפילה גדולה ובמצוקה אל מול אויב חיצוני, אנחנו מבינים שהדבר העיקרי שיכול לסייע לנו, זוהי אחדותנו, כ"עם" ולא כבדידים. כחנו, הוא באחדותנו ואלמלא זאת, לא היינו כנראה, שורדים.
יש שיר של שלום חנוך ובו מופיעות השורות "אל תקרא לי עם", מתוך הרצון של המשורר להביע רעיון שלפיו כל אדם הוא לגופו ושבעצם, אנחנו לא "עם", אלא אידיבידואלים. ובמסגרת זו, אשר בה כל אדם הוא לעצמו, אז אסור ליחיד כביכול, להתערב ברצון האחרים, שהם זולתו. ובכל זאת, גם אם אפילו יש ברעיון הזה שמץ של אמת, הרי שעיקר מהותנו כחברה, הוא באחדותנו ולא בטיפוח רצון היחיד, כאילו אין קשר בין היחיד לבין האחרים, לבין העם, ורצונותיו.
או במילים אחרות, זה נכון שברמה הכללית, כל אדם, כל אחד ואחת הם לעצמם\ן אבל עדיין, אנחנו יכולים להבין בקלות, שזו לא הדרך הראויה והנכונה לחיות בה את החיים, כי אם הדרך של חיבור בין האנשים, היא הדרך שמובילה לדבר הטוב והמוצלח. ועובדה היא, שעוד הרבה לפני שאנחנו מתחברים כ"עם", אנחנו קשורים זה בזה ברמה המשפחתית, החברית וכדומה, כך שאין דבר כזה שאדם, הוא לבדו בעולם, בלי משפחה או חברים.
אנחנו נולדים מראש ומלכתחילה, בגפנו אמנם, אבל לתא משפחתי אוהב וחם שמטפח אותנו ומאפשר לנו לחיות ולשגשג. ומן התא המשפחתי, אנו מתקדמים לקשרים חברתיים שונים ומתפתחים אט אט, עד שאנו, בצורה כלשהי, מתחילים להבין שאנחנו "עם". אנחנו לא בדידים, לא מבודדים, לא מתפקדים כלל בזכות עצמנו, כי אם בכוח האחדות והקשר שיש לנו עם זולתנו, בעם שלנו.
וההשתייכות הזו שלנו לכלל, היא העיקר, שהרי אותו "רשע" שבהגדה של פסח נקרא כך, "רשע", כי הוא כפר בעיקר והעיקר, זה לא להוציא את עצמנו מן הכלל! עלינו לזכור, שבכוח זה של אחדות שבינינו, תחת יהדותנו, אנושיותנו, תורתנו, שפתנו ובוראנו, תחת היותנו תחת אותה כיפת שמיים באותה הארץ, מכל זה בא כוחנו ומשם, נובעת גם המשמעות של חיינו. אז כן, עלינו להיות גאים בכינוי הזה, שבמסגרתו כל אחד ואחת הם "עם", ומשם, גם נובע כוח היחיד ולא להפך. אנחנו אחד למען כולם וכולנו למען האחד, כי בלי זה, אין טעם אמתי לחיים שלנו והלוואי, שנשכיל להפנים ולהבין זאת לא רק בעיתות של מצוקה וקושי מבחוץ, אלא שנדע בעז"ה להפנים זאת, כדרך חיים, ביום יום ובהתאם, נוכל לשגשג גם בזמנים טובים ונזכה, לתקופות טובות.
לחיי עם ישראל!!!