בספרו "האדם מחפש משמעות", מציב ויקטור פרנקל את עניין פשר החיים, תכליתם ובעצם את משמעותם, בבסיס מהותו של האדם וחיפושו, ביודעין או שלא ביודעין. זאת, לעומת הפסיכולוגיה הקלאסית שמציבה את התענוג במרכז העניין וליתר דיוק, את המיניות. ועל שאלה זו שבה עוסקת חכמת האמת, כלומר, בשביל מה אנחנו חיים, מה מניע אותנו וגורם לנו בכלל לבצע פעולה כלשהי או אף להמשיך ולנשום, ניתנת התשובה שאנו אכן, חיים בשביל להנות. עם זאת, בתוך תוכנו, אנו מוכרחים למצוא משמעות בהנאתנו. ולכן, בשילוב שבין התשובות מסבירה הקבלה, ניתן להגיד שהאדם הוא יצור שחי בשביל להנות, אבל מדבר מה משמעותי. והערך הקובע את משמעותם של דברים, של הנאות, נובע מבירור פנימי בין מה שנותן לנו סיפוק רגעי וסופי ובין מה שיכול להתברר כהנאה גדולה יותר ועד אינסופית, שמקורה ממציאות רוחנית. כלומר, שאנו בוחרים לעסוק בהנאות, על פי רמת התפתחותנו בחיים, בהתאם ליכולתן למלא אותנו בתענוג מתמשך, שמספק את כל חסרוננו. וככל שההנאות שאנו עוסקים בהן, קטנות, רגעיות, לא נוגעות בנו ממש, כך אנו נמצא בהן חוסר משמעות. היינו, איכות של תענוג קטנה. וההפך, ככל שנעסוק בערכים של אינסוף כגון אלקות, תבונה, רוחניות, נפש וכדומה, כך גודל ההנאה שנשיג, יהיה תואם את החסרון שלנו לתשובות, על השאלות הכי חשובות בחיינו. וחסרון זה, או נכון יותר גילויו, הוא הבסיס שלנו כיצורים אנושיים. אנו שואפים לדעת לשם מה אנו חיים. זה החסרון שבנו. לא כתשובה שכלית, אלא ברמת החוויה הפנימית ובכל רגע ורגע. ואם הסרנו את הקליפות מעל השאלה האינסופית הזו, כך נזכה לגלות את המילוי האינסופי לה, במידת משמעות חיינו. בהנאה, משמעותית. רוחנית. כזו, שמספקת את החסרון הבלתי נגמר שבתוכנו לטוב, לאושר, לאיכות ואהבה שנמצאים מעל כל צרותינו במסגרת העולם הזה, החומרי.
מציאות גשמית, לעומת מציאות רוחנית, נבחנת על פי הבירור של האוביקט שתופס את המציאות. במידה ובה האדם שואף למילוי חומרי ואין בו כל התעוררות לבירור רוחני, לידיעת האמת האחת, כך הוא יחיה תחת חוקי הרצון לקבל תענוג של העולם הזה. החומרי. לעומת זאת, אם האדם מצליח למצוא בעצמו סקרנות להבנת מהות החיים ומנגד הוא מואס בחיי החומריות כפי שהם, נטולי כל משמעות, כך הוא יהיה במגמה להשגת המציאות הרוחנית. למצב, שבו הוא משיג הנאה מחיבור למושג האמת. והיכולת הזו של האדם לברר בין מציאות אמיתית למציאות שקרית, לעומת שאר יצורי העולם שפועלים על "נוסחת" תענוג וסבל, או טוב ורע בלבד היא המימוש של דרך המסע הרוחני שדרכה האדם מוצא לבסוף תענוג, מגילוי משמעות החיים. גילוי, שגורם לו רצון לחלוק את תובנותיו עם הזולת. ואכן, ככל שהאדם מחפש את תענוגיו בגילוי המשמעות של חייו, ברמתם הרוחנית, הוא חש יותר ויותר צורך להאדרת ערכים וחלוקתם עם סביבתו. בהסברת האמת על פי דעתו, לאחרים. אמת, שיכולה להשמע לעיתים טובה או לעיתים גרועה אך בכל זאת, כל אחד והאמת שלו, אך כזו שלפחות נובעת מתוך חיפוש אמיתי ורצון להבין, בשביל מה אנחנו חיים. מה הסיבה לכל רגע שבו אנו ממשיכים לחיות
אמת, מסבירה הקבלה, היא אחת. היינו, שאם יש שתי אמיתות, זהו שקר שכן, עצם המושג עצמו, מושג ה "אמת", מדבר על דבר אחד שחובק בתוכו את הכל, גם את השקר. ללא השגת האמת האחת, זוהי רק אמת חלקית (דעה) שאותה רואה האדם. ומתוך מכנה משותף של מבנה האנושות, כל אחד ואחד מבחין באמת האחת מהצד שלו וקורא לה "האמת שלי" ועם זאת, כולם מתארים את אותו הדבר שכן, כולם מביטים על האמת, רק מצד אחר. מהצד שלהם. וכך יוצא, שהאמת, היא עבור כל אחד ואחד מעין מושג שחובק בתוכו את האינטרסים של האוחז בה. ולמרות זאת, כשהאדם חותר להבנת המשמעות והאמת הגלובאלית, האחת, כהסיבה למשמעות חייו, עליו לנתב את כוונותיו הפנימיות לכדי האחדות הטבעית. האלוקית. ללא חלק זה של הפאזל, זוהי אמת חלקית. וכל עוד דבר מה הוא חלקי, הוא סופי ולכן, בלתי מספק עד כדי כך שנחוש בו מימוש עצמי. ובהתאם לכך, מי שהתפתח דיו בכדי לשאול על שאלת משמעות החיים, על פשרם, מבין שהתשובה על הדברים, נמצאת וטמונה בגילוי האמת האחת. באמת, שצומחת כמציאות המובילה את האדם לגילוי המשמעות הרוחנית. להבנת התשובה על ,השאלה, בשביל מה אנו חיים, כתשובה, שעונה על החסרון הפנימי שלנו לאושר תמידי והרגשת מילוי בתענוג הנובע מהבנת הסיבות לחיינו, כנצחיות, בכלים של הנשמה