ישנו הבדל גדול בין חטא הקשור בדבר מה אל מול הבורא, לעומת כל חטא אחר הקשור במוסריות ואנושיות, מסבירים חכמינו השונים בכתביהם המגוונים. ורמז עבה לכך מובא לנו כבר בפרשה שבה אברהם אבינו בפוגשו את אבימלך, מסביר לשרה אמנו שלא תספר שהיא אשתו, פן יתנכלו לו. הסיבה לכך הוא אומר לה, שאין באבימלך ובאנשיו "יראת ה'" ומשום כך, הוא אינו "סומך עליהם". בהמשך המתואר כידוע, התגלה לאבימלך בחלומו שהמדובר באנשי ה' רמי מעלה שהם אברהם אבינו ובכך ששרה היא אשתו ומתוך זאת, הוא הופך למאמין ומתלונן בפני אברהם על שהונה אותו. אחר כך, הוא משיב לו את שרה והם כורתים ברית בעקבות העניין. ובכל זאת, מרמז לנו סיפור זה את מקור ה"יראה" שעליה ניתן לסמוך, בבוחננו אדם אך בעיקר את עצמנו. שהרי, מי ש"סתם" מוסרי, או עושה מעשים טובים וחביב לזולתו שלא מתוך יראת ה', הוא מי שלא ניתן לסמוך עליו שכן, הוא עלול להפוך עורו תמיד. לעומת זאת, כפי שאנו מבינים מן המתואר בכתובים, מי שיראת ה' בלבו, הוא אדם אמין. בעיני אדם כזה, חטא, הוא מול דבר קדוש שאינו משתנה והוא קבוע, כלומר הבורא. ומולו, מבין אברהם, החטא, אין בו עניין של מוסר, התלוש מכל דבר.
"השתוות הצורה", מסביר לנו המקובל בעל הסולם, הוא הביטוי הקובע את היחס שלנו לחטא, אם הוא מול הבורא או שהוא מול כל חישוב אחר שיש לנו. כך שככל שאנו לוקחים בחשבון את הכוח העליון בשיקול החטא, כך אנו נמצאים במצב של השתוות הצורה עמו כי אנו דומים לו בתכונותינו. לעומת זאת, ככל שאנו מביאים בחישוב הדברים את האינטרס שלנו, את נימוסינו, מוסריותנו ואנושיותינו, כך גדל המרחק בינינו לבינו. שכן, התכונות האגואיסטיות, המנתקות את ההוויה מההליך, הן המרחיקות את האדם מדבקות, בזה אשר דומה לו. וכאשר האדם אכן נוהג על פי מוסר התורה, כך הוא הופך ליותר ויותר דבק בה' בפנימיותו, כמי שמכוון עצמו להגיע למטרה עליונה. זו, שבה הוא אוחז כהשלכה, במוסר עליון שעליו ניתן לסמוך ושכלפיו, אין שינוי. שזה, זה המוסר שעליו מדבר אברהם אבינו, בבואנו לבחון את אופן מעשינו ומידת החיובי שבהם, לעומת השלילי, שעלול להתגלות בנו כחטא. כהרגשה לא נעימה, אם בצורת יסורי מצפון, רגשות אשם, חרדות ושאר קשיים או אם בצורת צער הריחוק מהבורא, מהרוחניות, שכן כלפיהם חטאנו ולא מול חישובינו הפנימיים. אותם חישובים, שמכילים בעיקר נתיבי תת מודע המוביל גם הוא בעיקר לחברָה שלמה שבה יש מוסר צבוע, שאין קשר בינו ובין המוסר האמיתי. זה שעליו אפשר לסמוך. שכן, כל עוד המוסר כולו נגוע באינטרס שנבנה במהלך ההיסטוריה, השנים והדורות, זהו אינו מוסר אלא רק הליך הישרדות. והיא, נדמית לנו לא פעם כחברה מתקדמת ומוסרית, שמי שעושה בה רע, נענש. וזאת כמובן, בעוד כולנו בלתי מוסריים וצבועים, אם אנו לא פוסעים בעצם, בדרך התורה.
ישנן שתי דרכים עקריות בחייו של אדם, הפוסע בדרך הרוחנית המובילה אותו לגילוי משמעות החיים, מתוך חיבור לכל הקשור לקדושת התורה, לדת ולקב"ה וכו. ומיטיבים לתאר לנו חכמינו השונים את שתי הדרכים הללו באמצעות המשפט המוכר והידוע ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". כך שיש דרך אחת הקרויה "לא לשמה", כשלעומתה ישנה דרך אחרת הקרויה "לשמה". ומתוך דרך זו, הראשונה, האדם צריך לכוון שיגיע לדרך הגבוהה יותר, כי כידוע, הכל מצוי בפנימיות האדם בצורה המכונה "מדרגות". והמדרגה התחתונה של "לא לשמה", לכשעצמה, אין בה דבר. אלא שהיא, צריכה להיות בהכרת האדם ההולך בה ופוסע בשביליה, כשהיעד שהוא מציב לעצמו היא ההגעה לדרך הקרויה "לשמה". דרך, שמכנסת בתוכה גם את השביל וגם את המטרה שאליה הוא מוביל, כשלם אחד גדול. ועם כל זאת, אין הדבר מבטל את הפסיעה בדרך של "לא לשמה", כי ממנה כאמור, עולים למדרגה הבאה אשר היא כל המטרה כולה, של תיקון הנשמה.
והתורה, כותב לנו המקובל בעל הסולם במאמריו השונים, מכילה בתוכה את הדרכים הללו, כך שאם אדם ילמד בה באופן זה, אז הוא יוציא מתוכה את אותו "מאור", המאפשר לו באמת להיות מובל בצורה נכונה, לשמה של אותה תורה, שמדריכה אותו. ובמידה שבה הוא יעשה זאת, היינו, יכוון עצמו כפי שהוסבר, "לשמה", כך הוא יגלה דרכה את הבסיס שלשמו היא נועדה: בה, מסתתר הקב"ה. בה, מסתתרים שמותיו וכינוייו. ומפני שהיא הגשר אליו וממנה האדם יכול להשיג את הגילוי של הבורא, אזי עליו לעבוד על הדרך שהוא לומד בה. שכן, העיסוק בתורה, אם בכתב ואם שבע"פ, אם בחומש ואם בגמרא, בתלמוד או בכתבי הקבלה וכו, כל מטרתו של העיסוק באלו הוא בגילוי ה'. והגילוי נעשה, על ידי השתוות בין תכונותינו לתכונותיו. ככתוב "מה הוא רחום אף אתה... מה הוא חנון אף אתה... " שבכך שנשווה צורתנו ליוצרנו, נהיה דומים לו ודבקים בו. ומכאן, שלא נחטא כלפיו או כלפי כל אותן הוראות שהוא מסר לנו, במעמד המפורסם. הוראות, שהן אינן בגדר נימוס והליכות, אלא כאמור, קיומן מוביל להשתוות הצורה. ליראת ה', כמדרגה עליונה יותר מיראת החטא. שהרי יראת החטא נגועה בלא מעט חישובים כמוסבר, שביסודם הם אגואיסטים. והמתעלה מעליהם, משיג מתוך המוסר העליון, את מי שמסר אותו, דרך התורה. ולכן כתוב לשמה של תורה ולא לשמו של הקב"ה, מוסיפים להסביר לנו כתבי בעל הסולם.
זאת אומרת לסיכום, שבבואנו לבחון את עצמנו ואף את החברה שבה אנו חיים, אנו בעצם מגלים שמתוך הישמטות עליונות התורה עם ירידת הדורות, המוסר שעליו אנו נשענים ובטח שבימים אלו, הוא מוסר צבוע. כזה, שתלוש מכל דבר שניתן לסמוך עליו ולהגיד שבשמו, ניתן להתפתח ולהתקדם כאנושות. ולעומת זאת, עם כל הרדידות הקיימת כיום, עדיין, התגלות הקבלה ודרך החסידות החדשה, מובילים לא מעט לטיפוח השביל הנכון לפסוע בו, המשלב בתוכו הן אדם מוסרי והן אדם מאמין. והמוסר, באדם שהולך בשביל הזה, הנכון, כל מוסריותו נובעת אך ורק מהחישוב שלו אל מול בוראו, מה שמביאו למוסר עליון המוכר כעשרת הדברות והלאה, בכל הקשור במוסר התורה, או במוסר בכלל. היינו, שהכל מתחבר באדם שאינו רוצה בצביעות החברתית, אלא באמת, לפסוע על דרך פרטית משלו שבה הוא מקשר בין האלמנטים השונים שמרכיבים את חייו, מתוך קידמת הדעת. זו, המבינה בתוכה במה שאנו מכנים שכל, שאכן כתובה עובדה בפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו". כלומר, שהכל קשור בנו לתחשיב של הישרדותנו אנו בלבד ורק מתוכה, בנינו את מוסריותנו בהתנתקותנו ממוסר התורה. כלומר, משאבדנו את מוסר התורה, ועברנו למוסר של נימוסין והבנה כללית בינינו מה טוב ומה רע, זהו אינו מוסר אלא זוהי הישרדות. כי אין עוררין על כך שפשוט בבסיסנו, אנו רוצים לחיות, וזהו. והזמן והחולשה אכן הדריכו אותנו איך לעשות זאת. עם זאת, השכלנו להבין חברתית, שתמיד יהיה חזק יותר מבין החזק מכל והחלטנו לבנות מוסר כללי. אך ברור שזו לא חברה המושתתת על מוסר אמתי אלא על גחמה. התפוצצות הבועה של צביעות החברה וכל מה שנדמה לנו כמחזיק אותה, קרובה. שכן, אנו חייבים לגלות את טבענו הבלתי מוסרי ואת הכיוון היחיד כרוחני, כי רק לשם ההשגחה מובילה אותנו. שכן שם, נגלה את יכולתנו לעסוק בחיים שיש בהם לתמיד מוסר אמין, שאין עליו עוררין עוד, כי הוא כולו יהיה קשור למשהו שלא מובל על ידי חישובינו בתת מודע, היכן לנו ברמה האישית בלבד, טוב או רע