ויקטור פרנקל הוא רופא נוירולוג ופסיכיאטר, אבי תורת הלוגותרפיה וסופר יהודי ניצול שואה. הוא נולד בוינה ועוד בתיכון החל להתעניין בפסיכולוגיה, ופנה ללימודי רפואה ונוירולוגיה באוניברסיטת וינה. דרך קשריו הקרובים עם זיגמונד פרויד ועם אלפרד אדלר הוא למד פסיכואנליזה והיה ראש מחלקה נוירולוגית בבית-חולים בעיר, עד 1942. אז, נשלח בידי הנאצים עם משפחתו למחנה ריכוז. פרנקל שהה 3 שנים באושוויץ ובמחנות ריכוז נוספים ואת חוויותיו המצמררות משם הוא העלה בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות". פרנקל מצא, שמשמעות החיים מחזקת את רוחו של האדם וברגע האמת מאפשרת לו לעמוד מול מצוקותיו וקשייו ולהתמודד. בהיותו באושוויץ הוא פיתח שיטת תראפיה ייחודית ונאלץ ליישם אותה עקב הנסיבות האירוניות, דווקא שם. בגהינום עלי אדמות מזמן השואה
בספרו, ניסה פרנקל להסביר את הדרך בה שרדו המוני יהודים ואסירים אחרים את זוועות התופת של מחנות ההשמדה באמצעות הערך ההישרדותי של המשמעות. הוא טען, כי אלה אשר מצאו משמעות לחיים במחנות הגבירו באופן ניכר את סיכוייהם לשרוד, גופנית ו"שפיותית", וביקש לחקור את האופן שבו אנשים אלו הצליחו לייצר לעצמם משמעות במהלך שהותם שם.
הלוגותרפיה (לוגוס = משמעות ביוונית) שפיתח פרנקל, מרכזת את עיוניה במשמעות ההוויה האנושית ובחיפושו של האדם אחר משמעות, ומטרתה העיקרית הינה לסייע לחולה למצוא פשר לחייו. היא גורסת שהשאיפה למצוא משמעות, היא הכוח המניע הראשוני של האדם.
"השאיפה לפשר" (בניגוד ל"שאיפה לעונג" של פרויד ו"השאיפה לכוח" של אדלר) פירושה, שבכוחו של אדם לחיות למען ערכיו ולמען משמעות. שאיפה זו למשמעות ניתן לראותה כמשהו שעבורו האדם רוצה לחיות, ומוכן אף למות למענו. משפט המפתח בהבנת תורתו הוא אחד ממשפטיו המפורסמים של ניטשה: "מי שיש לו 'מה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". את המשמעות לחיים, לפי פרנקל, ניתן למצוא בשלוש דרכים עיקריות: בעשיית מעשה, בהתעלות לחוויות אמנותיות או רגשיות משמעותיות וביכולת לעבור סבל באמצעות הקניית משמעות לסבל זה. איש אינו חפץ בייסורים, סבר פרנקל, אך כאשר הם באים, יכולים הם להציב בפני האדם ובפני הסובבים אותו אתגר קיומי.
פרנקל עסק בעיקר בבני אדם שהיו לכודים במה שכינה "ריק קיומי". אין זו מחלת נפש, אלא מחלה רוחנית שבתוכה הקיום נראה משולל משמעות לחלוטין. שום דרך אינה מושכת את האדם. בסופו של דבר שולטת בכיפה מעין ציניות משתקת. במצב זה, האדם אינו מייחס עוד ערך למה שעשה ואינו מטפח עוד שום תקווה לעשות משהו שיהיה לו ערך כלשהו בעתיד. פרנקל חשב שהריק הקיומי שתיאר הוא תופעה מודרנית ייחודית. באחד מספריו, מביא פרנקל כדוגמא סקר שנערך בין סטודנטים אמריקאים שניסו להתאבד, בו הם נשאלו מה הניע אותם לבצע את המעשה. 85% מהם אמרו שהחיים נראו להם חסרי משמעות, על אף שבפועל, כמעט לכולם היו חיי משפחה וחברה פעילים והישגים אקדמיים טובים. הוא טען שהתופעה של חוסר פשר לחיים מתרחשת בצורה נרחבת בחברות השפע של המאה העשרים, שבהן המאבק להישרדות הוא אילוץ בלתי פוסק ובני האדם, אינם מצליחים למצוא משמעות לקיומם. הוא טען שאחד הקשיים העיקריים של החיים המודרניים הוא בהפחתת היכולת של בני האדם למצוא משמעות לחייהם, עקב ההתרחקות מהחיים הטבעיים והתפוררות הערכים המסורתיים, כגון הדת והמשפחה. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא השעמום.
בספרו "האדם מחפש משמעות", שיצא לאור בשנת 1959, פרנקל מספר בין השאר כיצד כשהובא לאושוויץ, נלקח למקלחות לאחר שנבחר בסלקציה לחיים. לקחו ממנו את כתב היד שהכיל את כל עבודתו המדעית, עבודת חייו, והשליכוה לתוך מדורת האש. ברגע זה נדמה היה לו שאישיותו נמחקת, קורסת לגמרי ונשברת לרסיסים. הרגשה זו התחזקה לאחר שיצאו מן ה"מקלחת" ועברו תספורת וחיטוי. היה נראה שכולם, שהיו במראה מגולח ושבורים, עברו מטמרפוזה מוחלטת של האישיות.
לאחר כל זאת הגיע תור קבלת בגדים. הגרמנים הקפידו לתת בגדים ארוכים ורחבים לאנשים נמוכים ורזים, ובגדים קצרים וצרים לאנשים רחבי-גרם וגבוהים, כחלק משחיקת האישיות והפיכת האדם לרובוט מגוחך. אולם לאחר שקיבל את בגדי האסיר שלו, הכניס ידו לכיס הבגד שנפל בחלקו ומצא שם פיסת נייר, ירושה מבעליו הקודמים של הבגד שנפרד מבגדיו טרם נפרד מן העולם בתאי הגזים, פיסת הנייר הייתה דף מסידור, עליה היה כתוב הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". מייד, באותו הרגע, חזרה הרגשת האישיות שלו למקומה. אולי היה אפשר לקחת ממנו כל דבר, אבל דבר אחד שבגללו הוא שם אי אפשר לקחת ממנו וזוהי יהדותו. הטראגית. בגללה הוא שם ובזכותה, הוא יבין למה. הוא יבין איך.
את ספרו סיכם פרנקל במסקנותיו מהשואה והלוגותרפיה, בפרק שכותרתו: "האנשת הפסיכיאטריה". וכך הוא כותב: "זמן רב מדי – למעשה, במשך חמישים שנה – ניסתה הפסיכיאטריה לגרוס את רוח האדם כמנגנון בלבד, ולפיכך ראתה את התראפיה של מחלות-הרוח כטכניקה ותוּ לא. נדמה לי, כי חלום זה נגוז עתה. באופק מצטיינים עכשיו לא ראשי-קוויה של רפואה שנבללה בפסיכולוגיה, אלא של פסיכיאטריה בעלת נופך הומני. אבל רופא שיוסיף לראות את עיקר תפקידו בטכניקה, יהיה צריך להודות, שהחולה הוא בעיניו לא יותר ממכונה, ושאין הוא רואה את האדם שמאחורי המחלה! ואדם אינו עצם אחד בין עצמים אחרים. עצמים קובעים זה דרכו של זה, ואילו האדם, בסופו של חשבון, מחונן בכוח ההגדרה העצמית. דרכו וגורלו – כמובן, במסגרת נתוניו וסביבתו – הוא-הוא הקובע אותם. במחנות הריכוז במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים. דורנו דור ריאליסטי הוא, לפי שלמדנו לדעת, מהו האדם באמת. אחרי ככלות הכול, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי-הגז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי-גז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל".