"האדם מחפש משמעות" הוא שמו של הספר הידוע מאת הפסיכואנליסט המפורסם, ויקטור פרנקל, המתאר את הלכי חיינו כחיפוש מתמשך אחר משמעות החיים שלנו, הכללית והרגעית וכבסיס לנפשנו התועה אחר שאלות מהותיות בחיים. ועם זאת, "משמעות", היא מילה שמתלווה אליה מושג ה"זהות" אשר נוגע ישירות לשאלות כמו מי אנחנו, מה אנחנו עושים בחיים האלה ומה תפקידנו פה ולפיכך, הדבר נוגע גם למשמעות החיים שלנו ובכלל, למציאת טעם בחיינו; עניין הקשור לזהותנו, האישית והכללית.
"בשביל מה אנחנו חיים" היא שאלת השאלות. מה נותן לנו לקום כל יום בבוקר או בכל שעה אחרת ולעסוק במרדף החיים הזה שבסופו, אנחנו מסיימים את המסע אל הלא נודע בדממת המוות, בתקווה שזה יהיה בגיל זקנה מופלגת שבה נחוש שמיצינו, את מה שבאנו לעשות כאן. ומה באנו לעשות כאן בדיוק? כסף? להקים משפחה? ליהנות? שהרי כל אלו העניינים לא היו מטרידים אותנו כלל אם לא היינו נולדים מלכתחילה, כשלא מעט סבל גם מלווה את המסע הזה שבמסגרתו באנו לעשות את כל זה.
כבני אדם, כפי שזה נראה, אנחנו נבדלים משאר יצורי העולם בשאילת שאלות שונות, הנוגעות למשמעות חיינו ולנושא זהותנו האישית, כמין אנושי, מבחינה כללית ובאופן פרטני, כל אחד ואחת לכשעצמם. אנחנו מנסים לטפח לעצמנו סוג של "זהות" מתוך צורך של השתייכות לאנושות כולה ובמסגרת זאת, לבסס משמעות לחיינו, באופן שנחוש שלא סתם חיינו. כלומר, אנו רוצים לחוש שהיינו פה למטרה מסוימת ואם אפשר, שיזכרו אותנו לאחר לכתנו לדורות ולתמיד. אנחנו מוקפים בשמות של כאלו שזוכרים אותם, שבילו כאן את מסע חייהם ואף לאחר הסתלקותם, הם ממשיכים לחיות בזיכרוננו ובתודעתנו.
אנשים ונשים שכאלו, שאנחנו זוכרים, משתייכים לא אחת לתחומי אמנות ויצירה רבים אך כמובן ובעיקר, לכל הקשור לרוחניותנו ולדתנו, באשר היא. כך למשל, כולם יודעים או לפחות רבים מודעים לדמויות מתחומי הקולנוע, הספרות, המוזיקה וכדומה וכמו כן, לכל אותם מובילי דעת מבחינה אמונית בדתות השונות ובאמונות הרבות השזורות בחיי עמים בעולם. כיהודים, לא חסרות לנו דמויות רמות מעלה שאנחנו מכירים אך גם ביתר הדתות והגישות, כמו הנצרות הקשורה לישו, לאיסלאם ולמוחמד, לבודהיזם ושאר שיטות שמנחות אותנו לשאלת משמעות החיים שלנו, כך או אחרת.
אנו, מהווים המשך למה שקודמינו ואחרים הותירו לנו פה - והם, ממשיכים להיות עבורנו כמדריכים, כקדושים, ובכלל, כמעין פנס של מגדלור המדריך אותנו, בדומה להם, לסיבת חיינו. למענה ותשובה על השאלות הנוגעות כאמור לטיפוח זהותנו כבני אדם בעולם, תוך שאיפה שיזכרו אותנו גם, כפי שאנחנו זוכרים אותם. שהרי בפנימיותנו, אנו מרגישים שאין סתם טעם לחיות בלי שעשינו פה משהו משמעותי שבעקבותיו, אנחנו רוצים, שיצא שמנו למרחוק. ולכל זאת, יתלווה אותו פן פסיכולוגי או נפשי, שמשליך על עניין זהותנו כדמויות המהוות מודל לחיקוי שעליו אפשר להצביע ולהגיד "זהו אדם". או "ככה חיים את החיים". בלי זה, חשים בני האדם, שלא היה טעם להיוולד מלכתחילה.
או במילים אחרות, אנחנו כאן, חיים בעולם הזה על פי אותם שני מחוגים שבמעין "מצפן" קיומי, שמצביע על נושאים אלו הקשורים לזהות ומשמעות, השונה מ"סתם חיה" שחיה כאן בגופה, בדומה לנו. זאת אומרת, שמשהו בנו פועם בחוזקה על מנת להבדילנו משאר יצורי העולם באופן שנהיה לא רק חיה אלא "נפש חיה" שהגיעה למיצוי אמתי בתוך הגוף הזה, שמכלה את זמנו בסופו של עניין אבל אנחנו מקווים ומאמינים, שבגוף, לא נגמר העניין. היינו, שזהותנו היא דבר מה שממשיך לחיות גם אחרי לכתנו מן העולם, כבני אדם יוצאי דופן ומיוחדים, שאכן השיגו הרבה יותר מן החומריות והגשמיות, שעליהם נישא אותו רובד נפשי שהדריך אותנו בחיים ושאותו גילינו, במסגרת היותנו חלק מהמין האנושי.
כלומר, שאנחנו רוצים הן בעודנו בחיים ואף לאחר לכתנו, להיות אלו שהשיגו את משמעות החיים שלהם והיא, תהיה כזו הקשורה ישירות לכך שאכן הבנו בשביל מה חיינו פה בעולם הזה, ושבשבילו היה לנו כדאי להיוולד ולעבור בהצלחה את המסע הזה, של שנים רבות שחלק בלתי מבוטל מהן נושא בחובו סבל וקשיים, שאין להם כביכול טעם, מבלי שהבנו והפנמנו, לשם מה באנו לעולם. היינו, שמטרת חיינו היא לגלות את הטעם לחיים, את משמעותם ואת עצמנו וזהותנו, כחלק בלתי נפרד מההוויה הכללית, של היקום על כל המתלווה לכך, ובכל זמן.