על מה שבין פילוסופיה, קבלה, מדע ומשמעות החיים

מהתורה, מהקבלה, מוכיחים לנו חכמים, צמחו כל שאר החוכמות והמדעים. ביניהם, גם זו הידועה והמפורסמת כחוכמת יוון, הפילוסופיה, אשר שמה בתרגום מיוונית לעברית הוא "אהבת החכמה". ולמעמיקים לחקור בעניין (בגמרא ושאר כתבים), יתגלה שהיוונים הקדמונים, בעצם נחשפו לחכמת הקבלה ולכתבי הסוד השונים, "אהבו" את החוכמה האלוקית וכאמור, יצרו חוכמה משלהם שהיא "אהבת החכמה" כפילוסופיה, הנפרדת מהיהדות כחוכמה אלוקית. ובכך, על ידי שהפילוסופיה משמיטה את הקב"ה מהעניין ונותרת רק עם אהבת החוכמה בלבד, ללא הסיבה העליונה שלה, נוצר עם הזמן הרושם שיש לחוכמה זו של היוונים, מקור אחר קדמוני. זאת למרות שמקורה כאמור, בכל הקשור בחוכמה היהודית. בהתאם לכך גם בהמשך, רצו היוונים שהחשמונאים, היהודים, יודו אף הם שאמנם ויתכן שיש בורא לעולם אבל המוסר, ההשכלה ויחסי האנוש, אינם קשורים אליו. לתחומים אלו, יש לנהוג בנפרד מהבורא כמה שנקרא "מתיוון", אשר מאמין, שמעבר לבורא, גם קיימת ביקום שליטת בני האדם. שיש "נימוסין". ולשם כך, הם טענו שאין לנו צורך בקב"ה חס ושלום, בכדי לנהל את חיינו בעולם כאנשים.

כבר שנים רבות לפני כן, מסופר על אברהם אבינו שהיה יושב באהל ומורה שיעורים לעוברים והשבים, על תורת הסוד, על התורה בכלל ובעיקר, על פנימיות העניינים וכיצד הם עטופים ברובדים שונים. וכמו שידוע, המקרא מספר שבסופו של דבר שילח אברהם את הלומדים לכיוונים שונים (צפונה, קדמה, ימה ונגבה), כך שהחוכמה האלוקית, תתפזר בעולם לכל האנשים. ובמידה שאכן הלומדים אצל אוהלו של אברהם אבינו קלטו את האלוקות שבעניין, כך הם הפכו קרובים יותר לישראל או מנגד לאומות ולגויים. זאת אומרת, שככל שההבנת רעיון המונותאיזם היה מורכב יותר עבור הלומד, כך החוכמה הלכה ונתרחקה מהפנמתו את הרעיון של א-ל אחד ליקום, כגון מה שהתפתח לכדי חוכמות המזרח. הן, באו מאותם אלו שאברהם שלחם לארצם ("קדמה") ומתוך השכלתם באוהלו, הם פיתחו את משנתם, שם רחוק, במזרח, בכל הצורות של האמונות והפולחנים המוכרים. זאת אומרת, שהחכמה היהודית, על גווניה השונים, התפשטה באנושות וקנתה לה שם, אך גם התאימה עצמה, לרמת ההתפתחות של אלו שמהם יצא כל עם ועם. והעם הכי מפותח, שהבין את הדברים, יצא כמובן מאברהם עצמו וצאצאיו. היינו אנו, עם ישראל. היהודים

מאיתנו, אז וגם כיום, באים כל המדעים, פרסי הנובל, הרוחניות, החוכמה והקידמה הנאורה ולא מן הסתם. המקור שלנו, הוא אינו מיסטי, כי אם מדעי ומתקדם. הוא עליון וקודם לכל ואליו, גם יתחבר הכל בסופו של דבר. עם זאת עד שכולם יראו זאת ויבינו את הדברים, יש שלב ביניים, של אמצע, שבו מסתתר הקב"ה, בדרכים שונות. ושם, בשלב הזה, עלינו לגלותו, כך שתוסר ההסתרה ונראה איך אכן הכל ממנו, מתורתו, מאבותינו ומהקבלה וההשגחה האלוקית. הן הרי כבר ידוע מזה זמן רב למשל, שכתביו של ניוטון נחקרים באוניברסיטה בלונדון, לאחר שטען שהתבסס על היהדות במחקריו. בין הטענות הללו, מצויה גם הטענה לפיה הוא ביסס את חוקיו הראשונים, על יסודות היהדות כגון "אני הוויה לא שניתי", שזהו חוסר שינוי של היקום, כמו גם הא-ל. ובמצב שאין בו שינוי, הבין ניוטון, יכול עצם לנוע באותה מהירות לעד, אם לא יהיה מה שיפריע לו. ואכן, בריק, חוקו של ניוטון פועל, מתוך הבנה עמוקה שלו את השלכת חוקי החומר, מן הרוח, כחוכמה שהיא נחלת היהודים

ניוטון וחכמת הקבלה - בין מדע ויהדות

המקובל הרב יהודה אשלג הידוע גם בכינוי "בעל הסולם", בכתביו השונים, הכתובים בריאליות מדהימה מאין כמותה, גם כן עוסק בנושא זה של הקשר שיש בין מדע לקבלה ובהתאם, הוא השכיל להשאיר כתבים, בעלי גישה פתוחה ואקדמית. כאלו, שפונים לשכל הממוצע ושמהם ניתן להשכיל כיצד אין כל מיסטיקה ביהדות, או ברוחניות, לפי שיטתו. שכן הסולם, אף מסביר ומקדים הקדמות רבות כיצד ללמוד קבלה, איך לקרוא בזהר כדי לא לטעות ומדגיש, בדומה למדען, את חשיבות הדיוק בניסוי הזה, הרוחני. שכן, ההולך בדרך הרוחנית הוא לא מי שבא לזכור דברים בשכל כלמדן, אלא הוא מי שעושה ניסוי על עצמו, על המציאות, בדרך חכמת האמת. ומשכך, בכדי להשיג תוצאה מהימנה, ממש כמו במחקר ארצי, גשמי, יש צורך בדיוק מירבי ובסביבת עבודה מתאימה. כמו בניסוי שבחומר, כך גם ברוח. ואת זה, מדגיש הסולם לא פעם במאמרים שונים שהוא הותיר לנו בהם לקרוא ושמהם, גם אנו יכולים ללכת בשכלו ולנקוט באותה גישה של חקר הקיום, עד שנגלה בו את מה שבאנו לגלות וזה, כל מה שבעצם שרצינו.

משמעות לחיים, זה כל מה שאנו רוצים. וכשאומרים משמעות החיים, הכוונה היא לא להמצאה, או לדבר מה שקרי שעושה טוב לרגע ונמוג אלא לדבר מה קבוע ותמידי. היינו, משהו נצחי ולא זמני, אשר לא נעלם, כי מה שנגמר ונעלם, אין לו משמעות אמתית. והחיים שלנו, על אף שהם נגמרים בשלב כלשהו ברמת תפיסת המציאות של החומר, כמותו של הגוף, עדיין יש להם משמעות שמעל החומר ושאותה אנו צריכים להשיג. עליה, כותבים לנו החכמים והמקובלים, כגישה של משמעות החיים המדעית, או הרוחנית, שנמצאת בתורה ובקבלה. עם זאת, כמו שכל מדע כתוב בשפה משלו, ויש לו סימנים משלו, כך גם שפת הקודש, העברית והארמית, שנמצאים לא פעם בכתבי הסוד, מהווים מעין קוד ברמת הצופן, למי שכבר יודע כיצד לגשת לדברים. ובכך, ע"י פירוש הצופן, לימודו, עיסוק בו וכדומה, נוצר אותו קשר שבין הנשמה שלנו, לכוח העליון, כריאקציה, או תופעה, המסירה את ההסתרה ששורה על הקיים ושגורמת לנו תפיסת מציאות שקרית. הסתרה, שהמסיר אותה יבחין שתחתיה ישנו גילוי של מי שמפעיל אותנו ואת כל העולם. ומשאנו מגלים אותו כמו שצריך, נכונה, במדויק, מתוך ניסוי שבו אנו נוקטים בגישה מדעית וריאלית, אנו אכן משיגים את אותה משמעות החיים האמתית, שהיא לא המצאה, אלא מציאות של ממש. כזו, שחושפת בפנינו את מה שנעלם מאיתנו ומסירה את כל המלוכלך אצלנו ברובד של ה"כלים" שאמורים לחוש בנכונות הדברים.