נדמה שהמדע, במסגרת השערותיו והמחקרים המגוונים שנערכו על ידי המדענים, בעצם רק מוכיח את קיומו של בורא עולם, אבל רק במילים שונות וע"י מונחים אחרים. כלומר, שמבחינת התיאורים שהוא מצייר בהם את המציאות ומקורה, הרי שדומה הדבר לאדם שאומר באריכות "שים את הצלחת על הדבר המלבני הזה, עם ארבעת הרגליים, שעליו מניחים דברים" - וזאת, במקום להגיד בפשטות את המושג "שולחן". כך, באותו אופן, מבחינה מדעית, מתואר בורא עולם על ידי המדע בצורות מגוונות וארוכות, אך מבלי להגיד את הדברים במפורש. או במילים אחרות, הגדרות המדע למקור היקום, מסתכמות בסופו של דבר בהגדרת המושג "בורא" כמקור כל וכנראה, שזה רק תלוי בניסוח, בשפה וביכולת לצאת ממגבלות מסוימות, ששולטות על חיינו, כמעין מיצרים צרים.
מבחינה מדעית ומבחינה קבלית, מקור העולם הוא מ"אינסוף"
מחקרים מוכיחים, שבראשיתו היה היקום מרוכז בנקודה סינגולרית (ייחודית, שאין דומה לה בעולם הפיזיקה המוכר), שעניינה צפיפות אינסופית ושממנה, החל למעשה אותו אירוע שמכונה "המפץ הגדול", אשר במהלכו נוצר היקום, החל מנקודה זו והלאה. עם זאת, לפני אירוע זה (שאינו פיצוץ כי אם התפשטות), אין דרך לתיאור הדברים אלא כ"נקודה" שעניינה "אינסוף" כאמור, על פי המדענים (זו הדרך לתיאור המצב ולא שהמדובר באמת ב"נקודה" כי עוד לא נוצר עולם) .
בדומה לכך, אך כמובן שנים רבות עוד בטרם טענות המדע, כבר מובא בשיר "עץ החיים" של האר"י הקדוש התיאור לגבי אותו מקור העולם והמציאות מאינסוף ולפיו ''טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא..."
זאת אומרת, שהעולם מקורו במושג הא"ס ב"ה (אינסוף ברוך הוא), שעליו כותב האר"י בשירו, שהוא "אור האין סוף הפשוט ההוא", המקביל לתיאורי המדע כביטוי ל"צפיפות אינסופית". אך הנה, הן הדת כמושג כללי והן המדע שקם בעקבות ההתפתחויות האנושיות השונות, מתארים את מקור המציאות, ממצב מופשט של אינסופיות, כך או אחרת. היינו שהכל בא מאינסוף, שהוא טרם התחלה כלשהי, או סופיות, כמובן
ה"נקודה הסינגולרית", בהקבלה ל"עצמותו יתברך"
סינגולריה כמילת לעז, מפורשת בשפתנו כ"ייחודיות" (שאין עוד דבר דומה לו בעולם החומרי הנצפה) או יותר נכון כ"קדושה", על מנת להדגיש את היבדלות המצב הראשוני (שאינו חומר), ממה שקם אחריו בצורת מרחב\זמן ו"חומר" או אנרגיה, המהווים את המימד בו אנו חיים, במסגרת העולם. ובכל זאת, נשאלת השאלה, מה היה לפני שהעולם קם? התשובה על כך, שוב הן על פי המדע והן על פי הקבלה\דת, היא שהיה מצב "מיוחד", שרק לאחריו נוצר העולם הנמדד כי או אז, החל המרחב להיווצר והחומר החל להתגבש ועל כן, אין דרך לתאר את מה שהיה לפני. עם זאת, בטרם המפץ הגדול לא ניתן להגיד שהיה עולם, אלא שהעולם קם בעקבותיו.
כלומר, שלפני כן (המפץ או הבריאה), אין חומר או אנרגיה כלשהם, כפי שאין מרחב ואין זמן, אלא הכל "נצחי", "סינגולרי", או מה שמוכר בשפתנו כמילת "רוחניות", שהוא המושג הבא להגדיר את ההיבדלות מן החומריות ועל כן גם מיוצגת במילת "קדושה" (מה שנבדל מהחומר). כך שהמושג "קדוש" בא לתאר את הפער בין מה שהוא חומרי לגשמי, לעומת מה שלפניו (או מעליו כסיבה לו) בדומה ל"רוח" כחופשיה, כי אין לנו אחיזה בה והיא בלתי ניתנת לתיאור, בשונה מן החומר, המוגבל ומאובחן בממדיו בעולם זה, שבו אנו חיים ומתייחסים לדברים על פי מידותיהם. או במילים אחרות, מקבילה אותה הנקודה הסינגולרית המדעית, לבורא לכשעצמו ולכן הוא מכונה "עצמותו" (הוא עצמו), כי הוא מעין רוחניות טהורה, עד שנשגב שכלנו מהיכולת לתפוס בביטויי מושג זה, שאינו מוגבל, אלא מופשט מן השכל.
"בראשית" היה "מפץ"
וכפי שעולה מן הדברים עד כה, הן על פי המדע והן על פי היהדות, בטרם שהחל להיווצר מושג ה"זמן" שהוא תלוי מרחב, הייתה נצחיות, רוחניות, קדושה ואינסוף, כמושגים שהם כמוסבר, מופשטים ונשגבים מהשכל ומיכולתו לתארם ולתפוס אותם, שהרי אין דרך לאחוז באינסוף הייחודי, על ידי השכליות המוגבלת. עניין זה, מוסבר בארמית "לית תפיסא ביה כלל וכלל" (אין שום יכולת לאחוז בבורא או לתארו). ועדיין, מפני שבכל זאת אנו חיים במציאות של זמן, שבמסגרתו אנחנו שרויים במרחב (שהוא לכאורה סופי), הרי שהייתה התחלה כלשהי לדברים, גם מבחינה מדעית וגם מבחינה קבלית, או תורנית (לפי התורה) ככל שידוע לנו, מכל בחינה (המדען סטיבן הוקינג אף קיבל פרס על הוכחתו המדעית, שלפיה לעולם הייתה נקודת התחלה).
"בראשית", למעמיקים לחקור בנושא, היא אינה מילה המתייחסת ל"התחלה" בלבד, אחרת היה כתוב בתורה רק "ראשית" (בלי ב'), או ב"התחלה", אלא שכוונת התורה הייתה שאותה תחילה, עניינה קשור במרחב כפי שכתוב שהוא ברא "... את השמיים ואת הארץ". ובהתאם, גם המדענים טוענים ומסבירים שבטרם אותה התרחשות של "המפץ הגדול", לא היה עולם או מרחב, אלא שממנו והלאה (מהמפץ) החל המרחב\זמן להתקיים. ונקל לשער, שהמצב הסינגולרי (ייחודי=שאין כמותו בחומריות) של אותה נקודת א"ס, הוא המקביל למושג הנצח שמושלך על בורא עולם, כ"נצחי", שאין לו התחלה וסוף, כי אם ממנו, צצה אותה התחלה של "בראשית", או כמו שהמדע מסביר זאת, כאירוע של התפשטות המכונה "המפץ" (בריאה), שרק לאחריו קם העולם במסגרת ממדי מרחב\זמן וחומר\אנרגיה. וממדים אלו, מהווים את תצורת עולמנו זה, המוגבל והנמדד (באופן כלשהו לפחות), לעומת המצב שטרם התחלה כלשהי, של מושג ה"זמן" (ע"פ המדע מרחב וזמן קשורים באופן הדוק שאין להפרידו ולכן הממד נקרא "מרחב\זמן").
מדע והיגיון מול קבלה ודת
מעטים יודעים, שהמילה "דת" מקורה מלשון עתיקה כ"דטא", שזהו "נתון" (חוק), כפי שידוע מעולם המחשוב הביטוי "דטא בייס" כבסיס (בייס) המכיל מאגר של נתונים (דטא). עם זאת, כיוון שאז, בימי קדם, עוד לא היו מחשבים ובסיסי נתונים ממוחשבים, הרי שרצו להגיד בביטוי זה שמחויב שישנו בעולם דבר מה שהוא כ"יש" (דטא) כלשהו, שנתון, כי אחרת לא היה העולם קיים, מפני שמבחינה הגיונית "אין יש מאין", אלא רק "יש מיש" (אין תוצאה בלי סיבה). זאת אומרת, שבכדי שיהיה דבר מה, מחויב שתהיה לו סיבה קודמת (היגיון = לוגיקה או לוגוס ביוונית) ואם לא היה דבר מה בתחילה ומלכתחילה מראש, אז לא היה העולם. ומה עוד, שדבר זה היה חייב להיות שם נתון מתמיד, בלי שדבר מה הביאו לכדי היותו (שאין לו עצמו סיבה כלשהי אלא הוא קיום תמידי)
כלומר, שאותו נתון ראשוני ומחויב, של אותו "יש" קדמוני, מתייחס לאותה "נקודה סינגולרית" על פי המדע, שאלמלא היא, לא היה שום קיום כהמשך, שהתהווה לאחר אירוע המפץ הגדול. ובעצם, באותו אופן, אם לא היה בורא לעולם שהוא אותו "יש" ראשוני, או "נתון", אז לא הייתה יכולה להיות התמשכות לדברים או "ראשית" כלשהי, שתנבע מהמצב שבטרם המפץ\הבריאה (חכמינו מסבירים שהעולם הוא "יש מיש"). עם זאת, כבר מובן מן הדברים, שהדת כפי שהיא מוכרת לנו כמן "תרבות", טקסים ושאר עניינים, היא הדרך שבה אנחנו מתייחסים אל הנתון הראשוני הזה כ"חוק" מחייב. כך שכל המוכר לנו כ"דת" הוא רק אותו בסיס נתונים (או דטא בייס), שדרכו אנחנו יכולים להתייחס אל אותה ראשוניות קדמונית שכל העת קיימת והיא כל שקיים וישנו לעד ולא יכול להיעלם (חוק השימור)
ההשגחה, כמציאות תבונית
בשונה מחוקים אחרים, חוק זה של בורא עולם שהוא כמוסבר "נתון" שאין דרך להתעלם ממנו, מחייב אותנו להתייחסות אליו בדומה לאופן שבו אנו בסופו של דבר, מה שנקרא "סוגדים" לו, לא-ל, שכן, כל יתר החוקים כגון כוח המשיכה וכוחות או חוקים אחרים, לא דורשים סגידה מיוחדת כלשהי כי הם גלויים לנו ופועלים עלינו מבלי שנצטרך לעשות דבר מה בכדי שנהיה תחתיהם והם פשוט שולטים בנו, שלא מדעתנו או בחירתנו. והבורא לעומת זאת, שהוא ה"נתון" (הנסתר), הוא ה"חוק" הכללי, שממנו נבע הכל וגם יתר החוקים (לכן נקרא "אלקים" בריבוי כביכול), אך עקב ההסתרה (שאינו גלוי לנו כיתר החוקים והנתונים) שיש לנו לגביו, הוא לא נהיר, ברור וגלוי לעינינו וכך, נוצרה או התפתחה אותה "דת" (יהודית בעיקר), שמציגה לנו את הדרך לקבל את מרותו עלינו, למרות שהיא - ההשגחה - ממילא מתקיימת, אף מבלי דעתנו ותשומת לבנו.
או במילים אחרות, אותו מושג שנראה לנו כדתי ומוכר לנו כ"השגחה", מטעם האלקים, קיים כל העת ומנהל את כל העולם כי העולם בא ממנו ואין דבר חוץ ממנו, ככתוב "אין עוד מלבדו", אך משום שהוא כאמור נסתר ומופשט, אינסופי ונצחי, אין לנו דרך לאחוז בו, בבורא, כי אם באמצעות "סגידה", המשליכה בסופו של עניין על היווצרות הדת בצורת מצות, תורה, טקסים, יראה, אהבה וכו שאלו הם שאר התייחסויות מגוונות שהותירו לנו חכמים קדמונים, שהבינו או גילו, כיצד ההשגחה (הבורא) משגיחה עלינו. ובזכות הקודמים לנו, אנו מבינים מה אנו יכולים לעשות, על מנת לקבל עלינו את קיום ההשגחה והבורא, ב"תבונה". או במילים אחרות, ההשגחה, כאותו מושג הנשמע לרבים כדבר "דתי" (או פרימיטיבי), הוא פשוט מושג המתאר במילים מודרניות יותר "מציאות תבונית" (חוקית), שבמסגרתה אין סתם מקריות וכל שקיים הוא לא שרירותי, אלא מושגח, מנוהל, על ידי הנתון הראשוני והתמידי, שמולו אנחנו צריכים להתמודד כי הוא ממילא הנתון היחיד מראש וממנו, כל שיש נבע, גם המדע
לסיכום - ועוד קצת
אנחנו מוגבלים בשכלנו וביכולת הבנתנו את העולם, באופן מביך, בזה אין ספק! אנחנו רואים, מבינים ואף יודעים בזמנים אלו, דברים שאולי לא ידענו "אז", פעם, מבחינה מדעית, אך עוד יותר מביך להבחין בפער שבין מה שהמדע מספר ומוכיח, לעומת מה שהיהדות והקבלה כבר הבהירו שנים רבות ובהרבה לפני התפתחות המדע והטכנולוגיה, אשר באים בעת הזו לכדי גישור, בין "אמונה" ו"ידיעה", כמו הגשר שנוצר בעקבות העניינים, בין מדע לדת. או יותר נכון, לדת היהודית, ככל שזה עולה מן הדברים. ובכל זאת, עד כמה שזה ברור לעינינו, עדיין קשה לנו לא פעם, לראות את הקשר ההדוק בין כל התגליות המדעיות, לבין הטענות היהודיות\קבליות, אך זה לא רק מטעם השכל, כי אם גם ממה שקשור בנושאים הנוגעים יותר לנפש הפסיכולוגית, לשפה, לניסוח וההגדרות הנצרכות לנו.
כך למשל, יטענו לעתים אפיקורסים (כופרים) שאף שמעו על דבר או שניים במדע, שמן ההיגיון (שעניינו סיבה ותוצאה), שלא ייתכן שיש בורא, כי מי ברא את הבורא ומי ברא את מי שברא את הבורא וכן הלאה. עם זאת, באופן מביך כאמור, הם אינם מבחינים שאותה טענה מושלכת גם על ההסבר המדעי לגבי מקור העולם מ"נקודה סינגולרית" שכביכול הייתה שם תמיד. שכן, באותו האופן יש לשאול מי הוליד את אותה הנקודה, ומי זה שהוליד את מי שהוליד את הנקודה וכן הלאה. כלומר, שנמנעת מן השכל שאינו רוצה לראות את הדברים כפי שהם, אותה היכולת להבחין בכך שמחויב שהיא (הנקודה הסינגולרית) כמו גם בהקבלה הא-ל או בורא, הם דבר מה, או "נתון" כמוסבר, שהיה שם תמיד מאז ומעולם ולפני היווצרות העולם, בלי שהיו להם "מולידים" או סיבות קודמות, מה שמנוגד לשכל ולהיגיון, שאף הם כמובן, מוגבלים.
וההגבלה הזו, שבמסגרתה אנחנו חיים בעולם זה, אינה יכולה לייצר דרך אחיזה במה שאינו מוגבל, ושהוא אינסופי, מיוחד, נצחי ושמכיל לכל, בטרם שנוצר דבר מה. כך שיוצא מכל זאת, שלמשל, אי אפשר לשאול את השאלה "אם הא-ל הוא כל יכול האם הוא יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יכול להרימה". שזהו, אותו פרדוקס שכביכול קיים לאחר בריאת ההגבלה, מטעם הבורא, הבלתי מוגבל. או במילים אחרות, אין לנו דרך לאחוז במופשט משכלנו ועל כן גם אין אפשרות לנסות להוכיח שהבורא, בדומה לנקודה הסינגולרית הקדמונית, שהם אינם כל שישנו, עד כדי תכונת ה"כל יכולת", המושלכת מהם. וכאמור, רק הגבלתנו התבונית ומוגבלות תפיסתנו, מביאות אותנו לראות את הדברים באופן האבסורדי, שבמסגרתו אנחנו מנסים לבחון את הלא מוגבל, על ידי הגבלה
ובכל זאת, בסיכום, למרות שנדמה שטענות המדע והדת היהודית מקבילות עד נושקות אלו לאלו, עדיין אנו נמצאים במצב שבו השפה והניסוחים שלנו בכל נושא ונושא, מצרים את הבנתנו שהמדובר מכל בחינה שהיא בהגדרת הדברים, מדעית וקבלית, במקור העולם, כבורא עליון, שרק בלעז נקרא "נקודה סינגולרית", אך כמובן שבטרם שנוצר העולם לא הייתה גם שום נקודה אלא רק ייחודיות (סינגולריות = סינגל = לבדו) שאין לתארה. עם זאת, לא רק בשכל ובשפה אנו מוגבלים כי אם גם מבחינה נפשית, הנוגעת ל"אגו". כלומר, שקשה לנו לראות את הדברים כמות שהם, כי הם כביכול מחייבים אותנו בהרגשתנו או במצפוננו, להפוך למאמינים או ל"דתיים", מה שרבים לא רוצים בו, מסיבות מגוונות כאלו ואחרות. ביניהן, אותה ההתרשמות הקשורה לבני המין השני שאותם\ן אנחנו רוצים להרשים וחשים שלא נוכל, אם לפתע נהיה בחיצוניותנו כקשורים לדת ואמונה (או "דוסים" בלעג). ולא זו בלבד, אלא שגם באופן כללי, כבר גדלנו לתוך מציאות עולם שבמסגרתה שוכנענו ש"דת" או "אמונה" נוגדים את השכל הנאור כביכול ועל כן, מטעם האגו אנו רוצים להיות בעלי זהות ותדמית של ידענים ונאורים, ולפיכך, קשה לרבים להפוך לפתע פתאום למאמינים בבורא, אפילו שזה כבר ברמת הידיעה, ככל שהמדע מוכיח את קיומו של האלקים (או לפחות ע"פ מאמר זה), כמי שממנו, בא העולם
באמת נכון לא חשבתי על זה ככה עד היום שהמדע בסופו של דבר מספק הוכחה לאלהים, כמושג. אם אני מבינה נכון אז אפשר להגיד שהכל בא מאינסוף, על פי הקבלה והמדע, הכל בא ממצב ייחודי נצחי שבו היה הכל, כמו שאומרים שהא-ל הוא הכל (וכל יכול) ויודע הכל ועשה את הכל - וגם עניין הבריאה עצמה או יותר נכון "נקודת ההתחלה" שבמדע שנקראת מפץ ושממנה החל החומר והזמן, כמו שכתוב "בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ" ולפני זה, לא הייתה בריאה - גאוני! זו הוכחה לאלהים באמת אבל המדענים לא יוכלו לקבל את זה כי חלק מהמטרה של המדע זה להתנגד ליהדות - תודה על המאמר המופלא
אכן המדע בדרך זו מספק הוכחה לקיום האלקים - מעניין