ארבה - מכה שמינית (י, א-כ)

בפרשה שלפנינו, ובהמשך לפרשה הקודמת ושבע המכות שכבר צויינו בה, הקב"ה שולח את משה אל פרעה כדי להתרות בו פעם נוספת. הבורא, אומר למשה כי הוא מכביד לב פרעה על מנת שיוכל להפליא בו את מכותיו, מה שיביא להאדרת שם ה' בעולם גם להמשך הדורות הבאים. פרעה, מוזהר לפני מכת הארבה ומובהר לו שהמדובר במכה, שכמותה לא נראתה מעולם במצרים וכמוה לא תהיה. הארבה, שאף יחדור לכל בתי המצרים, יכסה את שמי מצרים ויחסל את מעט הצמחיה הרכה שלא נשברה ונכחדה על-ידי הברד. אנשי פרעה, מתחננים לפרעה כי ישלח את עם ישראל, אך פרעה, שמנסה לברר "מי ומי ההולכים?", מבין מתשובת משה שעליו לשחרר את כל העם והוא אינו מוכן לכך ורוצה שרק הגברים ילכו. משה לא מסכים לכך, ופרעה מגרש אותו מעל פניו. משה נוטה את מטהו על ארץ מצרים, והתורה מתארת כיצד ה' מביא רוח קדים שבמהלך הלילה נושאת עמה נחילי ארבה בכמויות אדירות. שוב קורא פרעה למשה ולאהרון ומתחנן כי יתפללו לה' להסרת המכה. ה' מביא רוח מערבית שנושאת את כל נחילי הארבה אל מחוץ לגבול מצרים. ה' מחזק את לב פרעה והוא מסרב לשחרר את בני ישראל.

לפני המכה העשירית - מכת חושך (י, כא-כט)

המכה האחרונה תהיה מכת בכורות כידוע. עם זאת, המכה שלפניה, התשיעית, היא מכת חושך. בשלב הראשון, מופיעה המכה כחושך שעניינו העדר האור. בשלב השני, מהיום הרביעי, הופך החושך סמיך כל-כך שהמצרים אינם יכולים לזוז בגללו. מי שעמד לא יכול לשבת ומי שישב לא יכול לעמוד. בני-ישראל אינם לוקים במכה כפי שקרה גם במכות הקודמות. והנה, פרעה מתחיל להיכנע ומוכן כבר לשחרר את כל בני ישראל, אך מסרב לשחרר את הצאן. משה, לא מקבל את התשובה הזו ומעבר לשחרור הצאן, הוא  אף מוסיף שפרעה יוסיף ויתן לו גם צאן משלו. פרעה מגרש את משה מעל פניו ומאיים שאם יבוא עוד פעם אחת ייגזר דינו למות!

בין המכה העשירית, ליציאת מצרים (יא, א-ב)

משה, שעוד נמצא בארמונו של פרעה, מזהיר את פרעה בשם ה' מפני המכה האחרונה והסופית בה ימותו כל בכורי מצרים ואף בכורי בעלי החיים. הקב"ה מבטיח למשה, כי המכה הבאה העשירית במספר, תהיה אנושה ואחרונה ושאחריה, פרעה ישלח ואף יגרש את בני ישראל מארצו. ה' שולח את משה לומר לבני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב מהמצרים לקראת המעמד. המצרים נענים ברצון לבקשת שכניהם העבריים. לאחר שמשה מסיים למסור את דברי ההזהרה לפרעה, הוא עוזב

קידוש החודש (יב, ג-יד)

בא' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם, קורא ה' אל משה ואל אהרון וקובע בפניהם את החודש הזה בו עתידים בני-ישראל לצאת מגלות לחירות, כחודש ראשון למניין חודשי השנה. הקב"ה מפנה אותם אל הלבנה ביום התחדשותה ומלמד אותם "כזה ראה וקדש". כלומר, בכל פעם לאחר שיחלפו 29 או 30 ימים ותתגלה הלבנה בהתחדשותה, יקדש בית-דין את החודש ויקבע את היום כראש חודש.

מצוות זבח הפסח (יב, א-יד)

באותו מעמד מצווה ה' את משה ואהרון לומר לבני-ישראל להכין שה תמים ביום העשירי לחודש, על מנת להקריבו ביום י"ד בחודש ניסן, ערב היציאה ממצרים. השה, זכר בן שנה מן הכבשים או מן העיזים יהיה קורבן שצלוי באש ושאותו צריך לשחוט בין הערביים ולסיים את אכילתו באותו הלילה. את דם הקורבן יתנו בני-ישראל על המשקוף ועל שתי המזוזות, סימן זיהוי למנוע ממכת הבכורות לפגוע בבני הבית. את הקורבן עצמו, יאכלו בני-ישראל כשהם מוכנים לצאת לדרך, ואיתו יאכלו גם מצות ומרורים.

פסח - חג המצות (יב, טו-כ)

שבעת הימים לאחר זבח הפסח הם הנקראים חג המצות. בימים אלו אין להותיר בבית מיני חמץ, ובוודאי שאין לאכול חמץ,אלא רק מצות.

היום הראשון משבעת ימים אלו הוא יום חג שאסורה בו מלאכה ובו חייבים באכילת המצות. שאר הימים אסורים אומנם באכילת חמץ, אך אין בהם חובת אכילת מצה. היום האחרון, יום העשרים ואחד בחודש, יהיה אף הוא יום חג מקרא קודש, שאסורה בו כל מלאכה.

משה מצווה לישראל (יב, כא-כח)

משה מכנס את זקני ישראל ומוסר להם את ציווי ה' על קורבן הפסח. הוא מזהיר אותם לא לצאת מפתח הבית, בליל ט"ו בחודש, כאשר המשקוף ומזוזות הבית מסומנים בדם הפסח, בכדי שיפסח ה' על כל בית מסומן ולא ייתן למשחית להיכנס ולפגוע בבכורי ישראל. משה גם מצווה אותם למסור לדורות הבאים לקיים את הפסח בכל שנה במועדו. הדבר יהיה אות וסימן לבני הדור, שכאשר יתמהו לפשר הקורבן וחוקותיו, יסופר להם הנס בגדול של המועד.

המכה העשירית - בכורות (יב, כט-מב)

בחצות ליל ט"ו בניסן החלו למות בכורי מצרים, מבית המלוכה ועד לבכורות השפחות, השבויים והאסירים ואפילו בכורות בהמות מצרים. זעקה גדולה והיסטריה התחוללו בכל רחבי הממלכה. פרעה, שהיה עצמו בכור, התרוצץ מבוהל, מבקש את משה ואהרון, ובפיו בקשה, תחינה ודרישה מפורשת: קומו וצאו מתוך מצרים אתם וכל העם, גברים נשים וטף, על כל רכושכם וצאנכם. המצרים, אפילו מזרזים את שכניהם העבריים ונותנים להם לקחת כל שירצו, העיקר שתצאו מכאן מהר, כי אין בית אשר אין בו מת. בני ישראל שהיו עסוקים בהכנות האחרונות לקראת היציאה למדבר, אף לא הספיקו להניח לבצק לטפוח, וכך אפו מצות כצידה לדרך. ביום ט"ו לחודש ניסן, יצאו כל בני ישראל מארץ מצרים. 600,000 גברים מנו היוצאים ונוסף להם נשים ילדים וגם ערב-רב של מתגיירים שהנלוו והצטרפו אליהם.

חוקי חג הפסח לדורות הבאים (יב, מג-נא)

מפרשה זו שבתורה, אנו לומדים על חוקים הנוהגים בהקרבת הפסח ואכילתו לדורי דורות. בין הדברים מלמדת אותנו התורה על איסור אכילת נוכרים וערלים מהקורבן, על איסור אכילתו מחוץ למקום הקבוע לסעודה ועוד חוקים ונהלים.

קדושת הבכורות וחג המצות (יג, א-טז)

מספר מצוות, מביאה התורה בסיום פרשתנו, שעניינם שימור-זכר יציאת מצרים והניסים הנלווים: מצוות בכורות, שלפיה מתקיימת קדושת הבן הבכור והצורך לפדותו מהכוהן בכסף, בגלל הנס שהתרחש, כמו כן, מצוינת קדושת הבכור הנולד בעדרי הצאן והבקר, שיש להעלותם כקורבן לה'. ואילו בכור החמור שאי-אפשר להעלותו למזבח ייפדה בשה. עם ישראל, מצווה לחגוג את חג המצות שבעת הימים שבהם אסורה אכילת מיני חמץ, ובנוסף, יש להרחיק את החמץ עד לכדי מצב "בל יראה ובל ימצא". היום הראשון והאחרון הם חג והיום הראשון אף מחויב באכילת מצה. מצוות תפילין: גם לתפילין שאנו מניחים בכל יום חול יש קשר ליציאת מצריים המוזכרת ומזכירה לנו את הנס שחולל ה' לאבותינו ולנו.