תרומה, כשמה כן היא. שכמו שאדם הוא נדבן בעולם הזה ותורם אם מהונו, מרצו, זמנו וכדומה, כך בפרשה הנוכחית, "תרומה", בה מתבקש העם להביא תרומה לשם בניית המשכן "מכל איש אשר ידבנו לבו". היינו, שהתרומה היא מנדבת הלב והיא מצריכה מן האדם לא רק הבנה שכלית שיש לבנות משכן ולהביא חומרים לשם הקמתו, כי אם יש צורך ב"הרגשה", כלומר, שיתלבשו הדברים ממש, בלב, ולא רק בשכל, וזה יהיה "דווי הלב", שממנו, ייבנה המשכן. אותו בית מקדש נודד, ארעי, אשר בו יהיה גילוי הקב"ה (השכינה למשה רבינו). זאת אומרת, שמטרת הקמת המשכן, היא לשם גילוי האלוקות ומסירת דברים למשה, שמעביר הלאה את הדברים, לעם, כי משה הוא כנגד כל העם. משה הוא הכלל והעם הוא הפרטים ובהתאם, ממנו נמסרים הדברים אל עם ישראל, שצריך ללמוד אותם ולקיימם. עם זאת, עד כמה שנדמה שמדובר בדבר מה חיצוני, בחומרים וכלים גשמיים, הרי שהפרשה מציגה באופן מפורש שזהו משכן, שיהיה בלב בני ישראל, ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

או במילים אחרות, המקדש שמתואר בפרשה כמבנה שמוקם מבחינה חומרית, עניינו העיקרי הוא הלב, היינו, ההרגשה הפנימית של כל אחד ואחת מישראל, שמבינים שהלב שלהם הוא המקום המסמל את הרצון לקשר עם ה', כמו שאומר הפתגם הידוע שלפיו "אדם הולך אחר לבו". כלומר, שהאדם הולך אחר רצונו. וכאשר מדברים על אנשים שאינם מתוקנים בקדושה, אז הרי שהם פוסעים אחר לבם, אחר רצונם, למילוי תאוות גשמיות והגשמת היצרים, ברמה הבהמית. עם זאת, במידה ובה האדם כבר מקורב לקדושה ועבר תיקון, או אז, הרצון שלו יהיה לקב"ה, לקדושה, ולפיכך יהיה מקום בלבו, להשראת השכינה. זאת אומרת, שהלב, ינהה אחר הרוחניות ששוכנת בו ובהתאם, הוא פוסע אחר הרצון הזה, הרוחני, שדורש את קרבת בורא עולם לנפש, שהיא נצחית, לעומת הגוף החומרי והבשרי שמתכלה ומת בסופו של עניין, שלא כמו הנפש, שחיה לעולם.

ובכל זאת, מפני שאנו לא חשים בחיי היומיום את נפשנו כמו שאנו חשים את גופנו ורצונותינו הבהמיים, אז עלינו להבין ולהפנים שיש לנו צורך בהרגשת חיסרון שכזה, חיסרון נפשי, שבמסגרתו נרצה להתנהל ולחיות שלא ברמה החומרית המתכלה בלבד, כי אם כראוי למדרגתנו ודרגתנו, כבני אדם, שיש להם פוטנציאל למימוש רוחני. והמימוש הזה, כפי שמתואר בפרשה כלפי עם ישראל, הוא דבר מה שעלינו להשיג בחיים (ולא לאחר המוות), כך שנוכל לחיות חיים רוחניים, שמוקדשים לרוחניות ולבורא, שעושה את כל מה שהוא עושה, לטובתנו. היינו, שהוא עצמו לא צריך שום מקדש ושום דבר כי אין לו, עקב שלמותו, שום חיסרון. ובעצם, הקמת המקדש, שהיא כביכול בית לבורא, כל זה נועד עבורנו, כדי שהרוחניות תהיה חלק מאיתנו, שהיא תהיה בחיי היום יום שלנו, ולא דבר בעלמא שרק מדברים עליו או חושבים עליו כמשהו פילוסופי חס ושלום. המקדש, הוא הצורך של הנפש וממנו היא מתמלאת כי ממנו יוצאים דברי ה' ובו השכינה שורה. שדומה הדבר גם לאופן הגשמי שבו אנו חיים, כך שאנו כל העת משתדלים לפעול למען הגוף ורצונותיו כך גם כאן אך להפך לגמרי. זאת אומרת, שבמקרה הזה שאנו עוסקים ברוחניות, או אז, אנו מתנהלים ע"פ הנפש, או הנשמה, שמזונותיה וחייה קשורים לקב"ה ולא כמו הגוף שענייניו, הם חומריים וגשמיים, כפי שאנו מבינים זאת, במסגרת חיינו בעולם הזה.

ועל פי כל זאת, ניתן גם להבין את הלשון "וייקחו לי תרומה" שבפרשה. שכביכול היה צריך להיות כתוב "ויתנו לי", אך כבר מובן וברור לנו, שאין המדובר בנתינה, שבאה מעצמנו וממה ששלנו, שהרי כל מה שהיה לעם, כמו גם כל מה שיש לנו, הכל מקורו בבורא. הוא זה שנתן לנו כפרטים וכעם את כל מה שיש לנו ועל כן, ה"לקיחה", היא ממה שממילא הוא נתן וזה שלו ובהתאם, לא נוכל לתת לו, אלא לקחת מעצמנו, את מה שהוא נתן לנו. ועניין זה של לקיחה, כפי שיוצא מן הפסוקים, נועד לשם תרומה, כך שמילה זו, מצביעה על "התרוממות" ממצב נמוך למצב גבוה. כלומר, שהמשכן שנבנה, אם במדבר בחיצוניות לכאורה ואם בלבבות האנשים, כל זאת, הוא לשם התרוממותנו מחיים במסגרת גוף חומרי, לחיים ברמת הנשמה, שהיא זו שקשורה למשכן, לרוחניות ולהשראת השכינה. ובהתאם, צריכה להיות באדם הרגשה של רצון לנדב, מתוך לבו, את כל הנדרש לשם ההתרוממות הזו, למי שמצווה אותנו כביכול לתרום לו, אבל כאמור, הכל נועד כאן לטובתנו וכל שאנו צריכים לעשות זה למצוא מקום בתוכנו, שממנו נתחבר כפי שהוסבר, לא רק דרך השכל וההבנה, אלא גם ובעיקר, דרך הלב. היינו, דרך הנפש, שמרגישה בתוכה חיסרון אמתי לקשר עם בורא עולם ושקשר זה, בא לידי ביטוי דרך המשכן, שמחבר אותנו, אז, כמו גם היום, לפחות מבחינת הפנימיות שלנו, לשורשנו