חכמת הקבלה, נקראת גם חכמת הנסתר, לא רק מהטעם העממי לפיו דברי החכמה נסתרים ואינם מובנים בפשטותם, אלא שגם מהטעם שהבורא נסתר ויותר מכך; בתוכנו, לא גלויה וברורה לנו, כוונתנו הפנימית מהי. כלומר, האם אנו אכן רוצים את הבורא בכל מאודנו, או שמא אנו חיים את חיינו בכלל ובהם את רוחניותנו, כדי להשיג משהו לעצמנו, כאינטרס, אשר נסתר. כך שבעצם, מושג ה"כוונה", הוא מה שעלינו לברר בעבודתנו ובהתאם, לשאוף להגיע מכוונה של "לא לשמה", שעוד מעורב בה שכר ואהבה עצמית, לכוונה של "לשמה", כאהבת ה'. ומסביר בהתאם לכך הרב"ש, על עניין פרשת השבוע "עקב", כך:

הכתוב אומר 'והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך לך את הברית וכו..' ורש"י מפרש 'והיה עקב תשמעון', אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון ושמר... ומסביר בעל הסולם זצ"ל ואומר (בפתיחה לחכמת הקבלה), שהיות שמצד הטבע אנו נולדנו עם הרצון לקבל לתועלת עצמנו, ודבר זה מפריד אותנו מהבורא (נקרא שינוי צורה מה')... לכן קשה לנו לעבוד בעל מנת להשפיע. ומסיבה זו ניתן לנו תורה ומצות שעל ידיהם נוכל לקבל כוח התגברות ונוכל לעבוד בעל מנת להשפיע (נחת רוח לבורא). היוצא מזה, שעניין קיום תורה ומצות הוא לטובתנו והאדם יכול לקבל את הטוב והעונג דווקא בזמן שהוא יכול לעבוד בלי שכר (לשמה). כלומר, דווקא בזמן שהוא לא דואג על השכר לתועלת עצמו וכל המעשים שהוא עושה הם לתועלת ה' אז הוא מוכשר לקבל את הטוב והעונג... (שזו הייתה מטרת הבריאה, להיטיב לנבראיו), מטעם שיש לו כבר בחינת השתוות הצורה (דבקות במידה כזו או אחרת בבורא), שאז נבחן, שיש לו כלים, שהשפע יוכל להתקיים שם ולא להתקלקל, שזה נבחן לכלים נקיים מאהבה עצמית... שמתוקנים בע"מ להשפיע...

...אולם איך האדם יכול לדעת אם באמת הוא עובד בע"מ להשפיע? לזה נתנו לנו חז"ל מקום הבחנה, שאם הוא יכול להיות זהיר במצווה קלה כבחמורה ואומר לעצמו, הלא אני לא עובד בשכר אלא כל מעשיי הם להשפיע לבורא, אם כן אפילו דבר קל אני נזהר, כאילו דבר גדול... נמצא, כשאדם אומר, אני רוצה לעשות זה בכדי להשפיע להבורא נחת רוח ואין לו שום חשבון עם השכר... וזה שכתוב 'והיה עקב תשמעון', כלומר שמצות קלות שאדם דש בעקביו, תשמעון, כאילו זה היה חמור שבחמורות. וזה יכול להיות רק בזמן שאין האדם מסתכל על השכר, לכן לא חשוב לו אם זו מצוה קלה או חמורה היות שהוא משמש את הרב שלא ע"מ לקבל פרס אלא כולו להשפיע... (שאדם שכזה) עליו האמור מה שיש לפרש שאמרו חז"ל "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות"... כלומר שאין אתה רוצה לדעת מתן שכרן של מצות, כי אתה עובד בלי שכר (לשמה)...". עד כאן, מקבץ קטן של מקטעים מדברי הרב, בעניין העבודה הפנימית של בירור הדברים והכוונה הפנימית, ע"פ הפרשה.

לימוד ברוח בעל הסולם:

פרשת בעקב" כידוע, היא פרשה הקשורה בעומקה למשיח. כך שזהו זמן של "עקבתא דמשיחא" כאותו גואל אחרון, שיעלנו מכאן למדרגה שלו, ובזה, יתאפשר לנו גילויו פה, אצלנו למטה, אך כמתוקנים וכעליונים. עם זאת, לשם הבנת הדברים בכלליות, מסביר לנו בעל הסולם זצ"ל, שהדבר שעלינו להשיגו נקרא בעצם אורות של נרנח"י (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.) שאלו 5 אורות, המתלבשים ב 5 כלים שבנו כהרגשת המציאות בפנימיותנו במלואה, כתחושת "משיח". אורות אלו, הם כמובן כאור א"ס אחד מאת הקב"ה, כהטבה מבורכת לנבראיו, שהם כלי, או כלים, בהתאם למצבם, אך בבירורםד, ניתן לעשות הבחנה באופן "חדירת" האורות לכלים, באופן הבא ובצורה מאוד כללית:

1. אור ישר: זהו אור א"ס שמעניק ומשפיע הבורא לנבראיו, מטעם רצונו להיטיב להם והוא נקרא גם "אור ישר אחד". אור זה, מתפשט לכדי המציאות ע"פ מחשבת הבורא כהשגחה

2. אור פנימי (ממלא כל עלמין): הוא האור שמקבלים הנבראים או העולמות לכלים, בפנימיותם כדבקות הנאצל במאציל, שמסוגל לקבל לתוכו את האורות, בלי "בושה" 

3. אור מקיף (הסובב כל עלמין): הוא חלק האור שהנברא אינו יכול לקבל לאחר מה שמכונה "צמצום א"". כך שלאחר שאור א"ס קב"ה בהתפשטותו, הורגש בסופו של דבר בנברא כבכלי דמלכות בצורת "נהמא דכיסופא" (בושה), אז היא התרוקנה מהאור (צמצום א") ונותרה כנקודה ריקנית. עם זאת, האור תמיד ממשיך להתפשט אך הוא נקרא כעת כסובב ומקיף, כך שבהתפשטותו לאחר הצמצום הראשון, הכלי "מחשב" בעזרת "מסך" (ראש), כמה מן האור הוא יסרב לקבל לעצמו (בחינה ד" – מלכות) ובהתאם, כמה בע"מ להשפיע

4. אור חוזר: זהו אור שהכלי מקבל לאחר הצמצום לתוכו, תוך הבדלה בין חלק האור שהוא יכול לקבל לתוכו בלי הרגשת הבושה ומתוך דבקות למאציל וההפך. לפיכך, מפעיל הכלי את אותו ה"מסך", הדוחה את האור אשר אינו יכול לקבל, לאחוריו. לכן זהו אור הנקרא "אור חוזר", אך עדיין, הוא מתלבש באורות שהכלי כן יכול לקבל, ומבלי לשוב ולחוש בושה.