פרשת משפטים, עוסקת בחלק ניכר ממנה בדיני נזיקין וממונות ובדברים הקשורים בין אדם לחברו, אך מן המילה עצמה "משפטים", כפי שבעולם הזה אנו עוסקים במשפטים ודינים, כבר ניתן להבין שהמדובר במצות שמהותן אמורה להיות מובנת גם מבחינת השכל האנושי ולא רק מטעם היותן ציווי אלקי. עם זאת, כמובן שהדברים ניתנו מסיני וכהמשך למעמד העם בקבלת התורה על פי ה', אבל הבורא הוא זה שגם נתן לנו את השכל להבין את הדברים מטעם עצמנו כביכול, באמצעות נתינת דעתנו ואמות המידה המוסריות שלנו, כבני אנוש. ומתוך שענייני הפרשה מרובים, הרי שעיקרה הוא, עליית משה להר סיני לקבל את שני לוחות הברית, אשר את מה שכתוב בהם, שמע כל העם במעמד הקדוש וכעת, כאמור, עולה משה "לשמיים" על מנת לקבל את הלוחות ולהביאם לעם.

כמו כן, ניתן להבין מן הפרשה והפסוקים שבה, את הבטחת הקב"ה לעם על ארץ ישראל והכניסה אליה, שהיא הנחלה שאליה נועדנו כבר מתוך הבשורה אשר לפיה אנו יוצאים ממצרים, על מנת להגיע לארץ ישראל. היינו, שיש הקבלה בין ארץ מצרים הטמאה, כאותה קליפה המשליכה על טומאה כי היא "ערוות הארץ", לבין ארץ ישראל הקדושה והנעלה, שהיא מעבר להיותה ארץ חומרית ופיזית, הרי שזו גם נחלה פנימית בכל אדם יהודי, השואף להשגת האושר בחייו, ומתוך הבנה כבר שאושר, הוא דבר רוחני. אושר, כנחלה פנימית, הוא אינו רגש סתמי של שמחה, או איזו הרגשה טובה, כי אם זוהי צורת הסתכלות ותפיסה של המציאות, מתוך הכלים הפנימיים שלנו, ששוחררו מן העבדות. והעבדות, המסומלת בקשר של האדם אל ארץ מצרים, מסתיימת עם יציאת מצרים וההבנה שיש בורא לעולם ושהוא זה שגואל אותנו, מהשעבוד שלנו אל העולם הגשמי, שמנתב את חיינו.

זאת אומרת, שאנו עבדים כך או אחרת איך שלא נביט על המציאות, אך יש הבדל גדול בין המצב אשר בו אנו תחת הכלים של הרצון לקבל, לבין היותנו עבדי ה' שזהו המצב של עבד, חופשי. שכן, אם אדם לא משיג קשר אל הפן הרוחני שבחיים, הוא נחשב לדומה לבהמה אשר כל מה שמניע אותה כל העת זהו הרצון לקבל שלה ובהתאם, כך גם אדם שאינו ברמת אדם ושרוי ברמת הבהמה. אדם שכזה, לא יכול להיות מאושר ולהשיג תפיסת מציאות של אושר, כי הוא נתון לשעבוד תחת הרצון הגשמי שמניע אותו מכלי לכלי, מחיסרון לחיסרון, וזאת בכדי לספק כל הזמן את עצמו או יותר נכון, את הדבקות שלנו ביצר הרע. שהרי בטרם הקשר של האדם אל הרובד הרוחני שבחיים, האדם נחשב למי שדבק ביצר הרע וכמו כלוא בו, עד שאפשר להגיד אפילו שאנחנו אסירים, של הסטרא אחרא (הצד האחר).

כי הנה, מרגע שאדם בא לעולם, מסבירים לנו כתבי הרוח היהודיים, הוא נחשב כמי שנולד מראש תחת שליטה של יצר הרע ככתוב "יצר לבד האדם רע מנעוריו". ויצר הטוב, הוא יצר שנקרא "מלאך" המתגלה לאדם רק מזמן של י"ג שנים. או ביתר פשטות, בלי להיכנס ליתר עמקות מבחינת פנימיות הדברים, יש להבין, שרק לאחר שהאדם מתפתח במעט ומתחיל להבין את מקומו בעולם ואת מצבו, רק אז, יכולה להיות כבר התגלות של בחינת הטוב שבו, כדבר מה שהוא רוצה להשיג ואמור להרגיש, על פני הכלים של הרצון לקבל שעמם הוא נולד באופן טבעי, כמו כל בהמה. עם זאת, מפני שהאדם מראש נולד למצב הרע, הוא אינו יכול לראות זאת כ"כלא" ו"בית סוהר" וזה דומה למי שנמצא אולי מאחורי סורג ובריח, אבל הגדרות כ"כ מרוחקים ממנו, עד שהוא כלל לא חש בכך שהוא כלוא. וממילא אם האדם כבר נולד למצב הזה ולא רואה את החומות שסביבו, אז אין לו אפשרות לרצות לצאת מהמצב ולגלות את העולם החופשי, שאליו אנו אמורים לשאוף, כיציאה מתחת השעבוד והמעבר, לארץ אחרת, כנחלת החופש הפנימית והחיצונית. ועניין ר"ע, הוא ראשי תיבות של "רצון עצמי" כי הוא זה שמוביל אותנו בדרכי חיינו ואנחנו לא שליטים על הרצון שלנו, בטרם הרגשנו שאנחנו תחת מצב זה.

כלומר, שאי אפשר לצאת ממצב אם אנו לא מרגישים שאנו כלואים בו (ברצון לעצמנו האגואיסטי) ושהיינו רוצים לצאת ממנו, אל החופש (לרצון הטוב, של להשפיע לזולתנו, שהוא רצון אלטרואיסטי). ולפיכך, אם האדם עבד, אך עדיין לא חש בכך, אז הוא נחשב כבלתי מפותח באי הרגשתו את מצבו האמתי ואי יכולתו להרגיש שיש מצב אחר, טוב יותר, עד כדי שהוא יחוש סבל בכלים הנוכחיים שלו. ולכן, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" כמו שכתוב בתלמוד בבלי, הוא מצב שדורש שני דברים; הדבר הראשון שהוא שהאדם אכן יחוש שהוא כלוא ושהוא עבד למצב שהוא לא רוצה להיות תחתיו. והדבר השני, זו הפנמת התובנה, שהאדם עצמו לא יכול להתיר את עצמו, אלא זקוק לכוח חיצוני לכאורה, שיסייע לו ויגאל אותו מהמקום שממנו הוא רוצה להשתחרר. ומכאן גם ניתן להבין את עניין עבד עברי שבו עוסקים הפסוקים, כמצבים שבהם האדם חי ובתוכם מתגלגל, בעודו בחייו, כי כאמור, אנו נולדים לעבדות ורק עם התפתחותנו המנטאלית, אנחנו מתחילים להבין שצריך לצאת מתוך הרמה הנמוכה של כלים אלו ולהיות עבדי ה'. כי מי שהוא עבד של הבורא, הוא כעבד חופשי, שהרי הבורא בדיוק בכך רוצה; שנהיה חופשיים. שנהיה בני חורין.

או במילים אחרות, כל מה שהבורא נתן לנו לעסוק בו כגון לימוד תורה וקיום מצות, לא נובע מתוך כך שהבורא הוא איזה "מלך רודן" חס ושלום שצריך עבדים, אלא להפך. כל המטרה היא שנעסוק במה שהוא נתן לנו, על מנת שנוכל לסייע לעצמנו לצאת מהמצב הרע ולהיות קשורים בטוב. והטוב, הוא הבורא. הרע, זהו הרצון לקבל לעצמנו הכולא אותנו כל הזמן תחת בירור של מר ומתוק. מה שמתוק לנו, את זה אנו רוצים ומנגד, כשאנו סובלים או רואים מכאובים וחוסר סיפוק, אנו בורחים מהמערכה. ובזה, אין הבדל בינינו לבין שאר יצורים שגם הם, בורחים מן המר וחושקים במה שמתוק. ולעומת זאת, רמת האדם, היא הבירור הגבוה יותר של בין אמת ושקר. כך שאפילו אם יכול להיות לי טעם מר, אך זוהי אמת, אני אמור לרצות במצב מטעם היותי אדם ובעצם, אדם ברמתו הראויה, אמור להידחות ולהיגעל מן השקרי, אפילו אם הוא מורגש בו כמתוק, כך או אחרת.

ומתוך כל זאת, בהתייחס אל הפרשה ולמצבים השונים המתוארים בה, הרי שניתן להבין כבר שכל הכתוב בה, נועד עבורנו, כתיאור למצבים שמצד אחד רעים לנו אך מן הצד השני, מגישים לנו הפסוקים גם את האפשרות לראות כיצד לעבור מתוך בירור של "מר" ו"מתוק", לבירורים של "אמת" ו"שקר", בדרגת האדם כיציאה מן הרע, אל הטוב. ודרגת אדם, אולי נדמית לנו בחיצוניות בצורת האדם כפי שהוא, אך מבחינה פנימית, אין זה כך, כי כפי שמובן ומוסבר עד כה, אנו על פי רוב ברמת בהמה ואף "פראי אדם", במידה שלא התפתחנו ועוד יותר; אם התפתחנו כבר ואנו לא מתחילים להפנים את החשיבות של יציאה מהכלים של הרצון לקבל החומרי, אל כלים של אדם חופשי, שהם כלים של חיים רוחניים, באושר, אז מצבנו בכי רע, כי אנו כמו "תקועים" במצבנו ולא יכולים לעזוב אותו או לא מבינים שזה מה שצריך לעשות. ומי שכבר התפתח והתמזל מזלו להיות יהודי העוסק בתורה, אם בנגלה ואם בנסתר, הוא מי שכך או אחרת מקבל הזדמנות להתקדם ולהתעלות מהרמה הנמוכה, קדימה ולמעלה, כמו בשלבי סולם, אל צורת החיים הנאורה שקשורה בכוח העליון וכרוחניות, אשר בה אמורה לשרות דרגת האדם.

ודרגה זו, של "בני אדם", עניינה להיות מחוברים דווקא אל הטוב ולא אל הרע, המיוצג למשל בפרשה הנוכחית, כ"שור" או "שור מועד", שהוא כידוע, בהמה קשוחה שעלולה גם לנגוח ולנגח את סביבתה. ובעצם, ככל שנבחין שיצר הרע שבנו דומה לאותו שור, שעלול להכשילנו או לפגוע לנו בחיי הרוח, כך גם נבין מן הפרשה מהם הדינים שעלינו להפעיל על מנת לנהוג נכון בעתות אשר בהן מתעורר בנו יצר הרע ורוצה למשוך אותנו למטה, בכדי שלא נתקדם במעלות הסולם, מדרגת בהמה פראית, לדרגת אדם רוחני, מתורבת, שקשור בבורא וחי חיי אושר אשר להם אנו שואפים, כבני אנוש. שכן, חיה, או בהמה, לא מחפשת אושר בחייה והיא לא מציבה אותו כמטרה כי מראש היא מתוכננת להיות סך כל עצמה בלא כל חסרונות נפשיים מיוחדים, בשונה מאתנו. כי אנחנו, להבדיל מיתר בריות, חשים תמיד בלתי מסופקים ובעלי מצוקות נפשיות, עד שאנו שואפים לאחוז באותה דרגה של "אושר", שממנה, נמצה את חיינו ולא נסבול עוד, תחת שעבוד העולם הגשמי, שמציב אותנו במעין מרוץ ותחרות, במסגרת הכלים הקטנים והבזויים, של הרצון לקבל לעצמנו בלבד, שהיא דרגה המנוגדת, לדרגה הנעלה אשר בה אמור להיות בן האדם.