רש"י, מפרש את עניין "לך לך" ומסביר שההליכה היא "לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְך". שמבחינה חיצונית, הכוונה היא כמובן לכך שתצא מן המקום בו אתה נמצא למקום טוב יותר שאליו אני אובילך ואראה לך איך מגיעים לשם. כך, הבורא קורא לאברהם אבינו בעצם "לצאת", מהמקום בו הוא נמצא, בזמנו. ועם זאת, ברמת הפנימיות של הדברים הפירוש הוא, שהבורא מורה לאברהם, שעוד היה נקרא "אברם", ללכת אל תוך עצמו. היינו שהוא צריך להתבונן על עצמו ועל טבעו העכשווי ובהתאם לעשות חשבון נפש ולשנות את הטבע, שעמו הוא נולד, ככתוב "לך לך... ממולדתך". היינו, מהטבע, עמו נולדת. ובכלליות, מורה הקב"ה לאברהם אבינו שעליו לצאת מתוך טבעו, מהשכר שאליו הוא מקווה ולהתרחק ממה שהוא חושב שיביא לו את השכר הזה, שזו נקראת "יגיעה", בעגה הרוחנית (פעולת האדם שמתאמץ להשיג שכר). ובקשר לעניין "ואשר אראך", שזו הארץ שאליה הוא אומר לו ללכת, מסביר הרב"ש שהדבר נוגע "על הרצון של השפעה... זאת אומרת, אל הרצון להשפיע". שרצון זה של השפעה, הוא הפך הטבע החומרי שעמו אנו נולדים, שהוא רצון לקבל הנאה. או במילים אחרות, הוא מורה לו ובהתאם לנו, ללכת לרצון המנוגד לטבענו, כלומר, שנצעד לכיוון הרצון לתת ושלא נשיאר תחת הרצון לקבל. כך שבמידה שאברהם ימלא אחר הוראת הבורא, הוא יהיה דומה לו שכן, לבורא יש רצון לתת, להשפיע, וזאת לעומת הנבראים שהוא ברא, שמופעלים על ידי הרצון לקבל, את השפע, המכונה "הנאה" ושזהו הטבע שלנו.

ועל כך, נכתב ברמז במדרש רבה (פ ל"ט) "אמר רבי לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהריים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיוון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש ועודרין בשעת העידור, אמר, הלוואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת". שמכאן אנו למדים, שמעבר לאבחנה בארץ ישראל כמקום חיצוני על פני כדור הארץ, הרי שזו נחלה פנימית והיא ארץ (מלשון "רצון" בארמית) של השפעה שכשמה כן היא "ישר-אל". זאת אומרת, שמי שמשיג את הנחלה הזו, הוא מי שנמצא בקשר ישיר עם הא-ל, עם הבורא, וזה אומר שהאדם הזה דבק בתכונת הבורא כמוסבר, שתכונתו היא נתינה והשפעה, כאותה תכונה המנוגדת לרצון לקבל שמתוארת בארם נהריים שהוא רצון המוביל להוללות ורק למחשבה כיצד אני ממלא את עצמי ודואג לעצמי ומתייגע, עבור מה שיעשה לי טוב בכלים הפשוטים שעמם נולדתי, כמו כל בהמה וחיה שכל רצונן הוא לאכול, לנוח וליהנות, באופן שטחי ונמוך. ואברהם, מהווה את ההתחלה של השינוי הזה, שנדרש מאדם, ששואף להיות בדרגה שאינה סתם בהמה אלא האדם הוא בעל פוטנציאל רוחני שמאפשר לו להתעלות מכל הכלים הגשמיים הרדודים ולהיות דומה לכוח העליון ולשם כך, האדם צריך לצאת מעצמו, לתוך עצמו ככתוב "לך" ולאן? "לך", לתוך עצמך. שבפנימיות שלנו, אנו יכולים לממש את מה שטמון בנו כזרע, שעתיד לגדול, להתגלות, ולגלות בתוכנו את המטרה שלשמה נבראנו כבני אדם ובטח שכיהודים. היינו, שנוכל להגיע להשגה רוחנית נעלית, שמתנשאת מעבר לרצון לקבל הגשמי, של חומריות, החולפת עם מות גופנו.

או במילים אחרות, מסביר לנו הרב"ש, כמו גם חכמים אחרים, כל אחד בלשונו ובשפתו, שיש לנו פה במציאות הזו, עבודה מסוימת שצריך לעשות. ובמסגרת זו, אנחנו צריכים להיות יותר רגישים למה ולמי שאנחנו ולנסות להבין כיצד אנחנו מתמודדים עם העבודה המוטלת עלינו. שעבודה זו, היא בכלליות, פיתוח של יכולת לפעול שלא בכלים הרגילים שלנו, שנקראים גם "בתוך הדעת", אלא לפעול "מעל הדעת", שזה אומר בניגוד לרצון לקבל הנאה, שלא מתיר לנו להרגיש שיש בורא לעולם, שאנחנו צריכים להאמין בו ושהוא רוצה להביאנו אל הנחלה הטובה, שהיא ארץ ישראל הפנימית והחיצונית. ובמידה שבה רק נפנים את האמת הזו, שדורשת מאתנו אמונה נאורה, כך בעז"ה, נוכל גם אנחנו לראות פנימה לתוך עצמנו ולזכות ל"לך לך" פרטי כבני אדם ו"לך לך" כללי, כעם. ובכל זאת, אל לנו להתייאש כי אם לדבוק בדברי חכמים ובספרים נכונים ובעיקר בהדרכה של פנימיות התורה, שתוביל אותנו לפקיחת עיניים ולנחלה המקווה, שעניינה כבר החל מאז אברהם אבינו ובתקווה, במהרה בימינו, שנזכה לממש את האמונה שיש לנו ירושה מאבותינו, בצורה הטובה, הנכונה והראויה בעת הזו.