"אין אור בלי כלי". שעניין "כלי" מייצג את החיסרון של האדם, בדומה לכלי חומרי בגשמיות, שחסר בו דבר מה. מושג ה"אור" לעומת הכלי, הוא המילוי שאליו מייחל האדם ואלמלא הוא מרגיש את החיסרון שבו במדויק, אין לו מושג מה לבקש. וכשאנו עוסקים ברוחניות, הרי שבניגוד לעולם הגשמי שבו בד"כ ברור לנו מה חסר לנו, אז הרי שבקשר הזה עם הבורא, לא ברורה לנו מדרגתנו הבאה ומה אנו רוצים ולאן לשאוף. ואת זה, צריך לברר בפנימיותנו, כחיסרון או כלי, שאליו אנחנו רוצים שיכנס שפע או אור, של קדושה. היינו, של קשר עם הבורא שזה נקרא בכלליות "רוחניות", שכן, היא זו שמצילה אותנו מן העולם הגשמי אשר בו לא משנה כמה שיהיה לנו, לעולם לא נרגיש מסופקים ותמיד יגיע שלב ובמהרה אפילו, שנרגיש חיסרון וחוסר סיפוק, זאת לעומת האושר, שהאדם משיג כשלם ומושלם, ברמה הרוחנית. או בקיצור כמו שכתוב "אין אדם יוצא מן העולם (מת) וחצי תאוותו בידו" – קהלת רבה, פרשה א' – כלומר, שמה שלא יעבור עלינו בחיים הללו, תמיד נחוש שחסר לנו עוד ושלא הגענו למיצוי ואושר אמיתיים, כפי שהם יורגשו בנו במידת השגתנו הרוחנית.

וכאמור, עלינו לדעת מה בדיוק חסר לנו, לא רק באופן כללי כי אם גם באופן פרטני בכל מצב ומצב, כפי שמסביר הרב"ש בנוגע לתפילת יעקב אבינו אשר מבקש מה' "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" שפירוש הדבר הוא, שיעקב מדייק במילות התפילה ומבקש הצלה לא מ"סתם" אח, כי הרי גם לבן מכונה לעתים אח ליעקב, על פי הפרשה הקודמת, או שבניו נקראים כך גם (אחים) בהתאם למצב. עם זאת, בתפלתו מדייק יעקב שההצלה הנדרשת לו היא מקליפת עשיו, מ"אחי עשיו" ולא מלבן או מכל אח אחר, כי הנה, עשיו הוא מלשון עשיה שמביאה למידת הגאווה וממנה, מבקש יעקב את ההצלה. היינו, לאחר שהוא השיג את כל שהשיג מלבן שזהו הצאן והרכוש, רחל ולאה, 12 ילדיו וכו, הוא רוצה שלא לחוש שהוא מסופק ברוחניות כי אם הוא מבקש להבין הלאה, לאיזה עוד כלים וחסרונות הוא צריך לשאוף בכדי להתקדם הלאה. שאחרת, הוא כבר יחוש כ"מאמין גדול" ושכביכול לא נותרה לו עוד עבודה ושכל מה שהוא יכול היה לעשות, כבר עשה והשיג, מה שיביאהו למידת הגאווה, ממנה הוא רוצה לצאת או יותר נכון, שאליה הוא לא רוצה ליפול.

ומסביר הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל), שיש הבדל בין הקליפות ובין הכלים, בין החסרונות והמצבים - ומכאן, יש להבחין בהבדל שבין עשו ללבן, ששניהם רשעים שבאדם, אך מתגלים במצבים שונים. כלומר, שהאדם השואף להשיג את האמת ואת הקשר עם הבורא באמונה אמתית, הוא מי שרוצה להגיע למצב שנקרא "לשמה" ואת זה משיגים מה"לא לשמה". עם זאת, אם האדם יחשוב מלכתחילה שאין לו אפשרות להשיג קשר עם הרוחניות הנשגבה, הוא לא ירצה מראש לגשת לכיוון העבודה הרוחנית ועל כן, הוא מקבל סיוע מהבורא לפסוע בדרך הזו הנדרשת לנו, על מנת שנוכל להשיג את האמת, כך שלא נגיד סתם מן השפה ולחוץ שאנו "מאמינים בקב"ה" אך זה לא יושב ומיושב בלבנו כראוי. ולפיכך, לאחר שהאדם מתחיל לעשות מאמצים בכיוון זה, הרוחני, יש לו השגות כאלו ואחרות שהוא חש כביטוי למאמציו. אבל, כמו שכתוב בתורה, באה קליפת לבן שבאדם ואומרת לו שהכל שייך לאגואיזם ולשכר בעולם הזה, שהאדם בקש, ולא באמת הושגה רוחניות כלשהי, כמו תורה או קדושה. והדברים באים לידי ביטוי באמרות לבן "הבנות בנותיי, הצאן צאני" וכו, כאותו מצב פנימי שבאדם, שמבהיר לו שכל מה שהוא חושב שהשיג, שייך ליצר הרע (ר"ע=רצון עצמי).

ובעצם, מבהיר לנו הרב"ש שקליפה זו של לבן הרשע, מקורה במצב שלפני העבודה וההשגה הרוחנית הנדרשת, לעומת קליפת עשיו הבאה לאחר ההשגה הזו. שכן, עשיו, כקליפה המנוגדת לרוחניות, גורמת לאדם לחוש גאווה על השגותיו ושמגאווה זו מבקש יעקב להינצל וכמו כן, בכוחה של הקליפה למשוך את כל השפע שהאדם השיג. וללא יראה ראויה, אכן השפע יפול אל הקליפות ומכאן, שיעקב מבקש את היכולת להיות במצב שבמסגרתו, תהיה לו מידת היראה להעריך את מתנת הבורא כאמונה בו, ושלא יחוש גאווה, או שכביכול אין לו עוד מה להמשיך לעשות בכדי להשיג עוד ולהתקדם במדרגות האמונה. זאת אומרת, שבמצב זה, מתפלל יעקב כראוי להצלה, מאותה קליפה שבאה לאדם לאחר השגותיו, כקליפת עשיו, שמאיימת עליו. ובכדי שיוכל לעשות זאת, בא יעקב ולכאורה מוותר לאחיו ומבקש ממנו לקבל את מנחתו שעניינה ההודאה של יעקב בפני עצמו שאכן, כל מה שהוא השיג, היה למען האגו והרצון לקבל לעצמו מטעם אהבה עצמית ושהוא מוכן לוותר על כל השגותיו אם הן אינן אמת, שאותה הוא רצה (יעקב מייצג את מידת האמת שבעולם). ועשיו לעומת זאת עונה לו כך או אחרת שאין לו צורך במנחתו ושמה שיש לו מספיק לו עד שכביכול, הוא לא רוצה את המנחה של יעקב, מה שמהווה סימן עבור יעקב שהקליפה, לא מעוניינת במה שהקדושה רוצה לתת לה ולכן, מה שהוא השיג, זוהי אכן קדושה. שהרי לא ניתן לערב בין השניים, אלא אם כן זה בדרך של נפילת השפע לקליפות, אבל כשזה נעשה באופן זה של רצון יעקב להעניק לו מנחה, זו אינה נפילה לקליפות כי אם הפרדה שיוצר יעקב, בין השניים. ועשו, כלומר, אותו רצון לקבל שבנו שרצה להשיג את השפע בערמומיות לחיותו עצמו, לא מקבל חיות אמתית מקדושה שכזו, שלא הגיעה אליו בדרך ערמומית ובזה, מובן ליעקב עניין השגתו הנכונה בדברים שעניינם קדושה ורוחניות ולא גאווה שממנה, הוא מבקש להינצל על ידי יראה שהוא אוחז בה, כמו מי שיש לו "אוצר גדול" שהוא מעריך וחושש לאבדו.

כך, בסופו של דבר גם האדם ההולך בדרך הרוחנית צריך להתייחס ליגיעתו ולחשוש לאבד קשר אפילו עם קצת מהרוחניות כאילו היא אוצר גדול, שכן, אפילו מעט רוחניות שמשיגים בעולם הזה, לא משתווה לכל עושר שניתן להשיג ברמה הגשמית בעולם החומר, שממנו האדם לא לוקח עמו כלום, במותו. לעומת זאת, הרוחניות שהאדם משיג, נשארת עמו תמיד והוא מרגיש אותה בחיי חיותו והיא אינה אובדת עם מות הגוף, כי אם האדם משיג את העולם הבא, בעודו בחייו ככתוב "עולמך תראה בחייך", אז מצב זה ממשיך להתקיים גם לאחר פטירת הגוף מהעולם