מפרשת "ויישב", ניתן להבחין, כפי שהובטח לאברהם אבינו, מתחיל קצה קצהו של מושג הגלות הידוע, שעיקרו כפי שמובא בחלק מן התורה, זוהי גלות מצרים, הרעה, אך שממנה אנו נגאלים כעם ישראל ומגיעים להשגות הגדולות של מתן תורה וכיבוש הארץ. כלומר, דווקא מן הקושי והגלות, מן השעבוד והצרות, מגיעים בסופו של דבר לאדם, כמו לעם כולו, "כלים" שהם חסרונות, לישועת ה'. ובפרשה, שחלק ניכר ממנה עוסק במכירת יוסף הצדיק, ניתן להבחין כאמור בראשיתם של עניינים אלו שבמסגרתם אנו נעים מן הרע, אל הטוב ושוב אל הרע ושוב אל הטוב, כמעין יחסי אהבה שנאה ושנאה ואהבה, שבונים בסיכומם של דברים, את הכלים הראויים לשפע, שהוא האור האלוקי שאמור למלא את הכלים והחסרונות שלנו. שכן, ללא חיסרון ראוי וברור למה שאנו רוצים לקבל, לא יוכל להתגלות בנו השפע, המכונה אור שכן הוא המשליך על מילת "תורה" כעניין של "מורה על האור", כי התורה, היא המאירה את דרך האדם כ"הוראה" לחיים הרוחניים. כלומר, שהתורה היא כמו מורה, אשר מדריך את התלמיד כיצד לצאת מן הסכלות אל החכמה ומן החושך, אל האור.

באותה מידה, כשמעיינים בפירוש רש"י שבפרשה, הרי שניתן להבין שעל אף שכל שנים עשר השבטים שהם אחים, כולם צדיקים, עם זאת, האהבה השורה ביניהם כ"אחווה", היא דבר מה שעתיד להסתלק מן האחדות, כאשר מגיע יוסף אליהם בהוראת אביו יעקב, השולח אותו לחפש את אחיו. ועם זאת, אחווה זו תשוב לשרות ביניהם, לאחר שיובן שכל הרע שצץ, כתוצאה מאירוע המכירה הקשה של יוסף אחיהם, הייתה רק לשם הגעה לטוב. והטוב הזה, הוא שיהיה בקביעות, לעומת המצב הקודם שבו הייתה לאחים מחלוקת עם יוסף, כך שהם היו באחווה ורעות, לעומתו, כאותו צדיק האהוב על אביו, אך הוא היה מוציא דיבתם רעה כפי שמובאים הדברים בפרשה ובפירושים. היינו, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", כי ממילא הובטח לאברהם אבינו על הגלות, וזו, יכולה להתרחש באמצעות מאורע זה של מכירת האח וגרימת הצער, לאב, כמו גם ובהתאם, הקשרים שלנו אל מול ריבונו של עולם, שאנו כביכול רחוקים ממנו עד שבסופו של דבר, נהיה בקרבתו ובקרבו. אבל כמובן שבהסתכלות אנושית על המתרחש, אין לנו מושג כיצד יוצאת תכניתו של הקב"ה לפועל כמעשה, שהובטח לאברהם. עם זאת, כשהמציאות מתרחשת כפי שהיא, יש לראות את הטוב במה שנראה לנו כ"מקרים" וכמקריות, כי הנה הכל מסובב מלמעלה על ידי הבורא, שיודע מהו סוף המעשה, כי הכל מטעם מחשבתו על הדברים, מלכתחילה.

או במילים פשוטות יותר, מוסבר אותו עניין, לגבי מה ששאל אברהם על העתיד, "במה אדע כי אירשנה" (פרשת "לך לך") ששאלתו הייתה על הכלים, שהם כאמור כחסרונות, שהוא מבקש לברר ולדעת מהבורא עליהם, איך יתרחש אותו חיסרון שאמור להיות לצאצאיו, שאולי הם לא ירצו ברוחניות וכל ענייניהם חס ושלום, עלולים להתרכז כולם במה שקשור לגשמיות. וכידוע, מבטיח לו הבורא על הגלות, כמעין מצב הכרחי לגילוי הכלים, כחסרונות, שמהם יהיה נהיר וברור להם מה חסר להם, או לנו בחיים, שזו הרוחניות. שההבטחה בברית היא, שאין ספק שהמציאות כהשגחה, תוביל את העם ככלל ואת האדם הפרטי, כפרט, ובטח שאותנו כיהודים וכישראלים, אל הגילוי הנדרש בכלים של רוחניות, שאליהם יושפע השפע ומהם יתגלה גם השפע, כי הגלות, היינו הנתק מהבורא, והכמיהה למשמעות בחיים, מובילים לכשעצמם לרצון לגלות את הבורא, שהוא הרוחניות. זאת אומרת, שמושג האהבה שאולי כה שגור בפינו אך במקורו הוא עליון ונשגב, הוא מושג שדורש את ה"אמת" כמעין "אהבת אמת" שמחברים בין האדם לבורא, בין הנפש והכוח העליון, כחיבור שבינינו כאן כבני אנוש גשמיים וחומריים, השואלים לפשר החיים ומגלים אותו בקיצו, על ידי השאלות הנכונות והמובילות, לדבר האמתי.

יוסף, הוא צדיק, כמי שמייצג את ספירת היסוד שעליה עומד העולם ככתוב "צדיק יסוד עולם", היינו שהוא בדומה לבניין, מהווה את החיסרון הנדרש לשם הקמת הבניין שעליו עומד, המסומל גם כיהודה, שממנו בהמשך, יוצא גם דוד המלך. ומשיח בן יוסף לעומת משיח בן דוד, הם שני ניגודים שבסופם ישתלמו לאחד, כאחדות בישראל כעם, ובאדם, המכיל סתירות פנימיות, הנוגעות למה שמנוגד בתוכו לכאורה, בין גשמיות לרוחניות. ועדיין, עם כל כבודו של הבניין, הוא יהיה רעוע ללא מקור האמת, המתגלם ביסודו ביוסף הצדיק, כי עניינו התורה הקדושה. הוא שמרכז לתוכו את האחים ואת שפעם (היסוד היא תכונה שמאספת אליה את היתר) וממנו, השפע יורד לעולם כ"תוספת", שהיא כשמו "יוסף". שהעולם, כבניין, אינו יכול לעמוד ולהתקיים מבלי שיהיו בו ישראל, התורה, העם אם כחילוניים ואם כשומרי התורה, כולם כאחד, לאחר כל התלאות - אך בתוספת התובנות שצומחות מהן בחיפוש אחר האחווה ומציאתה. ועדיין, כל זאת לא יכול להתרחש מבלי שכמוסבר, יתגלו החסרונות הנכונים לאהבת האמת והאחווה, שאינה תלויה בדבר אלא כולה כבשורת שלום, הנדרשת כל כך לעולם הנלחם והמפולג. והשלום, על אף שבשטחיות הוא נראה כשלום בין מדינות ואומות הנלחמות זו בזו, ראשיתו ועיקרו, הוא באדם החצוי בתוכו, כפי שחצויים ביניהם במחלוקת שני המשיחים, יהודה ויוסף. כי הנה, בסופו של דבר מובטחים לעולם כמו גם לאדם, ההשלמה וההשתלמות, בכל מה שנעבור ועברנו, כבטחון בבורא עולם שהכל מתוכנן מראש לטובתנו, בכדי שנגע בטוב האמתי ונשיג אותו, כ"שלום" בעולם, שייגאל אותנו מכל הרע שהיה בו ולא ישוב להיות בו עוד אף פעם, בבוא הזמן ובמהרה בימינו, אמן.