"ואתחנן", מסביר הרב והמקובל ברוך שלום אשלג זצ"ל (רב”ש) ע"פ רש"י, מלשון "חנון" ככתוב "וחנותי את אשר אחון.." . ולפי כך, משה רבינו פונה לקב"ה לא מתוך זכות כלשהי על מעשיו הקודמים, כי אם על הכוונה לשם שמיים המכונה "לשמה". זו, שאין בה דרישה לשכר או תנאים וציפיות אל מול הבורא. לעומת זאת, הכוונה של "לא לשמה", היא כידוע אותה כוונה שבמסגרתה יש לנו דרישת שכר. יש לנו טענה ש"מגיע לנו" (לשמנו), ואפילו אם אלו הם רחמים. ולפי כך, לא פעם אנו פונים אל הבורא שיסייע לנו גם במידה זו של רחמנות שעליה נכתב "וריחמתי את אשר ארחם". שזו, תפלתו של מי שנזקק לעזרה, כי עודנו ב"לא לשמה" ולכן, מקווה הוא בפנייתו לשמיים, שירחמו עליו בהתאם למעשיו. לעומת זאת, המצב שבו האדם מתחנן, תוך שאינו דורש שכר או מצפה לתשלום כלשהו הנקרא "לשמה" כאמור, הוא מצבו של מי שפוסע בדרך האמונה והיראה האמתיות, מתוך גדלות וחשיבות הבורא ולא מטעם "חסד נעוריו".

וכותב כך הרב: "אבל מתעוררת השאלה, אם האדם נולד בטבע של רצון לקבל הנאה לעצמו, מאין הוא יכול לקבל רצון להשפיע (נחת רוח לבורא), הלא זהו נגד הטבע (שהבורא ברא). לכן, ברא הבורא טבע שני, היינו שהקטן יתבטל בפני נגד הגדול ותהיה לו הנאה ותענוג בזה שהוא משמש להגדול. ואז, כשיש לו הרצון להשפיע להגדול אז הוא חושב, מה הוא יכול לתת לבורא שייהנה מזה, היות שהוא רוצה להשפיע לו תענוג. אז הוא רואה שכביכול חסר להעליון דבר אחד, שהוא שהתחתון מקבל מהבורא הנאה ותענוג. מזה יש לבורא הנאה, כי זו הייתה מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו...". (שלבי הסולם).

כלומר, שמסביר לנו רב"ש שעלינו "לעבוד" על הגדלת חשיבות הבורא בתוכנו, כמלך גדול, עד שנחוש שמטבענו אנו רוצים להתבטל בפניו. עם זאת כידוע, המלך מסתתר מאתנו ובעצם בכך, מאפשר לנו שעבודתנו אותו לא "תיפול" לכדי הכוונה הזדונית של הנאה לעצמנו בלבד, אלא לזו שבשיתופו. כלומר, שאם הבורא היה גלוי, לא היה לנו צורך באמונה והתגברות והיינו עובדים אותו ומתבטלים בפניו, ברצון לקבל הטבעי ובלא לשמה. אבל בכדי שנגיע לשמה, ה' לא גלוי לנו ואנו יכולים לבחור בלהחשיב אותו, להאמין בו, כמעל כל דבר בעולם. כך שבמידה זו של בחירה בדרכי ההשפעה, נתחנן לפניו לרחמים שיוציאנו "מלא לשמה, לשמה", ואו אז, נזכה במתנתו. היינו, בהכרת גדלותו, כדבר מה שאנו זקוקים לו מכל.

במאמר אחר מסביר הרב על עניין הפסוק "כי היא חכמתכם ובנתכם לעיני העמים" ובכלל על עניין הגויים, כאבחנה המכונה "כלים" שבאדם. כך שאותו חלק המכונה "אומות העולם", הם הכלים של הרצון לקבל הנאה לעצמנו בלבד, בלי קשר למה שמחוצה לנו כזולת (חברָה או בורא). לעומתם, הכלים של עם ישראל שבנו, הקטן שבעמים (נקודה פנימית שבלב), הם הכלים שעלינו לטפח ככלים של מעל טבע הקבלה של שכר, לכלים דהשפעה, במסגרתם אנו עובדים את ה' שלא על מנת לקבל פרס.

וכך כותב הרב: "... ועל זה אמר דוד 'למה אירא בימי רע עוון עקבי, המצות הקלות, שהאדם מזלזל בהן'. היינו, בזמן שרוצים ללכת בעבודה דלהשפיע, מזה יש פחד, אולי אני לא אוכל לקיים אותן. ועל עניין זה של להשיג כלים דהשפעה זה רק הבורא יכול לעזור... כלומר, כמו שהבורא נתן את הכלים דקבלה להאדם, צריכים לבקש ממנו שייתן כלים דהשפעה במקום כלים דקבלה... היינו, כמו שהאדם נהנה מזה שהוא עובד לתועלת עצמו, ככה הוא יקבל חשיבות והנאה גדולה מזה שהוא עובד לתועלת ה'. היינו שירגיש שיש לו זכיה גדולה בזה שהוא משמש את המלך. וזה משיגים ע"י 'ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובנתכם לעיני העמים'" (שלבי הסולם).

כלומר, במילותינו אנו: אין לנו דרך "להרשים" את הגויים, מחוצה לנו ואת אלו שבתוכנו, אלא בדרך אחת, של החתירה ליעד הגאולה והשגת קשר אמתי עם הקב"ה כנדרש. וזו הדרך, שתנצח תמיד ובטח שלא כל ניסיון להתמודד באותם הכלים, שבהם משתמשים הגויים. זאת אומרת, שכל בקשה אחרת שלנו מלבד לכלים של "לשמה", "אמונה" או "השפעה" וכו, הינם סוג של עבודה זרה. כזו, הקשורה לאומות העולם הפונים לאלקים אחרים חס ושלום, מלבד הקב"ה.