בראשית", היא המילה הפותחת את ספר התורה כידוע, אך עם כל זאת, אנו למדים מחכמת הקבלה, את מה שהתרחש כביכול, לפניה. לפני ההתחלה הזו, המכונה "בראשית". ומסבירים לנו חכמי הקבלה, שלפני שהבורא ברא את המציאות, את העולם, במילת "בראשית", הייתה לו לפני כן "מחשבה", שעניינה היא "רצונו להטיב לנבראים", שזו הייתה סיבת הבריאה. היינו, שהבריאה, וכמו כן ספר התורה, זו ההוצאה לפועל, של אותה מחשבה שבמסגרתה רצה הבורא להטיב לנבראים, שהוא יברא. או במילים אחרות, מפני שהבורא רוצה להטיב, הוא בורא עולם, ובו יהיו בריות ונבראים, אשר להם הוא יביא את הטבתו. ומושג זה של "הטבה", נקרא בשפת הקבלה גם "שפע" או "אור" ובכדי שהשפע, או האור יוכלו להיות מנת חלקם של הנבראים, יש גם עניין "כלי" או "חיסרון" שזהו ה"רצון" להרגיש טוב, שנמצא בכל בריה ונברא. כלומר, ש"רצון" במסגרת העולם, הוא מושג המצביע על חיסרון, להרגשת התענוג, מה שאין כן, אצל הבורא, שהוא הרצון לכשעצמו, ללא הרגשת חיסרון.

זאת אומרת, שאי אפשר להגיד שסיבת הבריאה שהיא "רצונו להטיב לנבראים", נבעה מחיסרון כלשהו אצל הבורא, שכן, הוא שלם ומושלם ואין לו שום חיסרון, כי אם כולו הפך החיסרון ולפיכך, מתוך זאת, הוא ברא את אותו הרצון שבנו, שמורגש כשלילי, הזקוק לחיובי. היינו, שאנחנו והעולם כולו, זהו "כלי" (חיסרון, רצון) להרגשת ה"אור" (שפע, תענוג) שימלא את הכלי. ובעצם, אם נשאל אדם כלשהו, כ אדם, שמספיק כנה עם עצמו, אם נשאל אותו "למה אתה חי?", הרי שכל אחד ואחד יענה שהסיבה לחיים, היא הרצון להרגיש טוב. זהו כל רצונו של האדם. אנחנו, רוצים לחוש בטוב, ליהנות. וכשאנו סובלים, אז כידוע, אומר האדם חס ושלום "בא לי למות" ומשפטים בסגנון שכזה, שכן, הכלים שלו, לא מקבלים את האור אשר לו הוא זקוק ושלשמו, ברא הבורא את העולם.

ומסביר לנו הרב המקובל ברוך שלום אשלג זצ"ל (הרב"ש), שמפני כך, אנו קוראים בפרשת "בראשית" שכל יום ויום עניינו, "חושך" מצד זה ו"אור" מצד זה, ששניהם בעצם, מרכיבים את מושג העיום ככתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". וכך, לגבי כל יום ויום, כי הנה מושג זה של "יום" מורכב הן מן החושך (הכלי) והן מן האור (המילוי) וכששניהם מתחברים יחד, ניתן להתייחס למושג ה"יום" בשלמותו, כי אי אפשר שיהיה זה, בלי זה. ומסביר הרב"ש כך: "מזה נבין דברי הזהר הקדוש שדווקא מבין שניהם יוצא יום אחד... להורות שהערב והבוקר הם כגוף אחד ושניהם  עושים את היום. וכמוכן שאמר רבי יהודה, שעל כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם שיהיה אור בלי הקדם חושך הלילה וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם".

ובמילים אחרות, אנו חיים בעולם הזה כאשר במהותנו, אנו זקוקים להנאה ולחיים טובים שמקורם באור ועל כן, אנו חשים בחיסרון ובחושך, על מנת שנוכל לדעת ממה בדיוק אנו רוצים ליהנות. ואם לא היינו יודעים בתוכנו שאנו זקוקים לאור, לא היה צורך בחושך ולהפך. אם לא הייתה לנו הרגשת חושך וחיסרון, שמביאים לרצון לאור, לא היה צורך באור, שכן, לא היה לו על פני מה להתגלות ואת מה למלא. ובהתאם, כשאנו בוחנים את הדברים ברמה הארצית, החומרית והגשמית, אז אנחנו רואים ומבינים שכל החיים שלנו, הגופניים, מתנהלים כך. אנחנו חיים בתוך מה שנקרא בשפת בעל הסולם (המקובל הרב יהודה אשלג זצ"ל) "רצון לקבל הנאה" שהוא כל מה שמרכיב את המציאות בכל רמה שלה, שזהו עניין חיסרון לתענוג ולפיו, אנחנו נעים. כך שכאשר חסר לנו דבר מה אנו ברצון שלנו, אנו פועלים לשם השגתו ובדומה לזה, אנו נרתעים ובורחים, ממה שעלול להזיק לנו ולגרום לנו רע, וכך כל יצור, חיה ובהמה פועלים. שכן, גם פרה למשל, נמשכת לקש שעושה לה טוב ובורחת מן האש שעלולה להזיק לה ומכאן, שאין הבדל בינינו לבין יתר הבריות מבחינת הרצון לקבל שלנו ומזה, ניתן להבין, למה האדם בבסיסו הוא בעל "נפש בהמית" כמו שמוסבר הדבר לא פעם בכתבי החסידות. היינו, שכל הרצון שלנו הוא כמו של בהמה שנמשכת למה שעושה לה טוב ונרתעת ממה שעלול להזיק לה. ובכל זאת, למרות שיש לנו "נפש בהמית", הרי שיש לנו גם "נפש אלקית", שזו אותה הנפש, או הרצון, שמכוונים אותנו לכך שנרצה להשיג לא רק את מה שממלא אותנו ברמה הגופנית, כי אם שנשאף להשיג מילוי, במה שיספק אותנו מבחינה רוחנית. ובכדי שזה יקרה, כדי שנוכל ליהנות מרוחניות, שזו תכלית הבריאה, עלינו להבין כיצד להתעלות מעל הנפש הבהמית שלנו ולפעול בדרכה של הנפש האלקית, שעניינה כאמור, הוא השגת מילוי ושפע, הקשורים לבורא ולא לעולם החומר.

זאת אומרת, שלמרות שיש לנו עולם שלם מלא תענוגים, הרי שמצד שני, העולם הזה עם כל תענוגיו, מסב לנו לא פעם ואפילו בד"כ, גם רע וסבל. שכן, לו רק מטעם זה שיש בנו חיסרון והרגשת חושך, זה כבר נקרא "קושי" והוא שמניע אותנו כל העת, לכיוון השפע, מטעם כך שאנו חיים במסגרתה של הנפש הבהמית שלנו, שזקוקה למילוי שלה. והאדם, לאחר שכבר התפתח דיו והוא כבר מבין ומרגיש שהמציאות היא כמו מירוץ אחר רצונות והמילוי שלהם, הנה אדם שכזה, יכול כבר להתחיל לנסות ולראות, כיצד הוא לא ממשיך לחיות את החיים סתם כך, במרוץ הזה, אלא הוא שואף לתיקון של המצב. והתיקון הזה, הוא שמביא, או אמור להביא את האדם, להתחיל ולנסות לעבוד עם הנפש האלקית שלו, הרוחנית שלו, ולא להתחשב רק במה שהבהמה שלו רוצה ושאליו היא מכוונת אותו.

או במילים אחרות, במידת ההתפתחות של האדם, שכבר מתחיל להרגיש את הרצון שלו לרוחניות (נקרא גם שהתעוררה בו הנקודה שבלב) אז כבר ניתן להגיד על אדם שכזה, שהחושך שהוא מרגיש ושעליו עתיד להאיר היום, הוא כבר לא חושך שמקורו בטבע שברא הבורא בעולם, מבחינה חומרית בלבד, כי אם זהו כבר "חושך רוחני", שבמסגרתו האדם כבר ירצה שיהיה לו "אור רוחני". והחושך והאור הזה, אולי תחילתם היא ברמה הגשמית, אבל המשכם יוביל את האדם לרוחניות, לחיים הקשורים בנפש האלקית, שאו אז, יוכל האדם להשיג לעצמו את מושג ה"יום" שיורגש אצלו כחיים ב"גן עדן" ולא בחיים שאליהם גורש האדם מגן העדן ובהם שולט בו המוות. שכן, המוות, מעבר לעניין מות הגוף, הוא גם מושג המתייחס להרגשה שחש האדם ברצון שלו, שכאשר חסר לו דבר מה הוא חש כ"מת" ומתוך כך, הוא שואף כל העת להשיג חיים. ועוד יותר מכך, גם כאשר האדם שבעולם ממלא את עצמו באיזשהו תענוג, אז כשהחיסרון (הכלי) מתמלא בשפע, הוא נסתם ואז כבר האדם לא חש יותר לא ברצון לתענוג שהיה לו ולא בתענוג עצמו ועל כן, הוא כמו ב"מרוץ" למילוי רצונותיו, מה שמתיש אותו עם הזמן וגורם לו לחולשה ובסופו של עניין גם למיתה. שלא מן הסתם, ניתן לראות כיצד אנשים מבוגרים וקשישים, כבר אין להם רצון כמעט לדבר וכל רצונם הוא קטן, כי הוא גווע עם הזמן, שזהו עניין המוות השולט בעולם. ולעומת זאת, מי שכבר כאמור, מפותח, הוא מי שיוכל לתקן עצמו בעודו בחייו ולעבור לחיים שהם אינם כלים ואורות הקשורים לעולם הגשמי, כי אם אלו כלים ואורות רוחניים.

כך שבמסגרת החיים הרוחניים, של מי שהולך בדרך האמת הרוחנית, אז אותם כלים ואורות שעמם הוא התנהל בחיי החומר, האדם מקבל עליהם תיקון, שבדומה לבורא שהרצון שלו לא נובע מחיסרון, כך גם האדם, שתיקן עצמו, יוכל כבר להתנהל שלא מדרך החיסרון של הכלי הטבעי שעמו הוא נברא כי אם בדרך האלקית. שהדרך הזו, האלקית, כפי שהוסבר בתחילה, היא שונה מהדרך שבה אנו תופסים את הדברים, כאן בעולם. שכן, הבורא לא ברא את העולם מתוך חיסרון שכאילו היה חסר לו דבר מה ועל כן הוא ברא, אלא שאצלו זה פועל אחרת, הפוך ממה שאנו מבינים. כלומר, שהדרך הרוחנית, בשונה מהדרך הגשמית, היא אינה דרך של הרגשת מוות בכלים שמתמלאים ושוב לא חש האדם כבר לא בחיסרון ולא בתענוג אלא שהכלים והאורות הם נצחיים, בחיותם. היינו, שמי שעבר תיקון, שעבר כבר לחיים בנפש האלקית, הוא מי שיכול לחיות בגן העדן, שאליו מראש נוצרנו. שעניין זה של גן עדן כבר מובן, שזו צורת גישה ותפיסת מציאות, שהיא הפך המוות שאליו נידונו, לאחר חטא אדם הראשון. שכן, החטא הזה, הוא שהביא את העולם למצבו ועל כן, תפקידנו בעולם הוא תיקון החטא הקדמוני, שבמסגרתו אנו חיים כעת בעולם חומרי וגשמי, שהמוות שולט בו. ובעצם, מתוך כל זאת, מובן שככל שהאדם מפנים את הדברים הכתובים בתורה ובטח שבפרשה הראשונה של התורה, כך הוא יכול לבצע בחירה נכונה במה שהבורא רצה שנהיה בעולם הזה, וזהו עולם של "יום" שמורכב הן מה"כלי" והן מן ה"אור" ששניהם ביחד, ישרו בחיי האדם כמצב שלם, כמצב טוב, בעולם, שברא עבורנו הבורא, מבראשית.