הנאצים, יימח שמם וזכרם, היו מטביעים ביהודים כידוע, מספר, אשר באמצעותו הם סופרים את היהודים, כפי שסופרים סחורה, או בעלי חיים, ובמעשה זה, הם בקשו לא רק לדעת כמה יהודים ישנם, חיים או מתים אלא יותר מכך; בספירה זו, הם בקשו ליצור מציאות ארורה שכזו, שבמסגרתה, אין ליהודי ערך מעבר ל"מספר", שעל ידו הוא נמנה, כמו כאמור, משהו דומם כגון חפץ או כמו שסופרים פרות ובהמות שאין להם באופן יחסי שום ערך כמובן, לבני אדם. כך שבעצם, על ידי ספירת היהודי, שנחשב לנזר הבריאה, ניסו הצוררים הללו, להציג מציאות אשר לפיה העם הנבחר, היהודי הקדוש, הוא כלום ושום דבר. זו הייתה מטרתם, והם עשו זאת לא רק באמצעות המספר שקועקע בגופם, כי אם גם בבגדים שהם נתנו ליהודים, שהרי ידוע, שהם נתנו למי שגבוה בגדים של אדם נמוך ולמי שנמוך הם נתנו בגדים של אדם גבוה. כמו כן, הם לא מן הסתם גלחו את ראשי היהודים (שכולם ייראו אותו דבר), כשכל זאת נועד בעצם, למנוע מהאדם, מהיהודים, זהות אישית ולאומית, אלא לסמן אותנו, ככאלו שאין להם ערך וזאת כאשר ההפך לגמרי הוא הנכון. אנחנו, מרכז הבריאה! אפילו הגויים יודעים זאת - והנה ברור שגם הצורר הגרמני בזמנו ידע זאת - וגם בזמננו זה, מבינים זאת היטב אומות העולם ועל כן הם גם מתנכלים לנו, כשחלק נכבד מנטייה זו, מקורה בקנאה שמביאה לשנאתם אלינו. וברמת העיקרון, בתוך תוכם, היו הגויים רוצים להשמיד אותנו לגמרי כך שלא יהיה עוד צורך אפילו לספור אותנו אלא שניעלם מהמציאות ובזה, לא יהיה עוד צורך בפן הרוחני של החיים, שאותו מייצג העם היהודי, באמונתו ותורתו.

ובהתאם לכל זאת, בפרשת השבוע "במדבר", אמנם ישנם פרטים רבים ועניינים מגוונים שעליהם ניתן לכתוב ולדבר, אך בין הדברים ואולי עיקרם, זוהי מניית העם, ספירתם, וכמו כן, עניין הדגלים שבהם הם סומנו, כפי שהדברים מוצגים בפרשה, למי שמעיין בה. ומסביר לנו הרב"ש (המקובל והרב ברוך שלום אשלג זצ"ל) את דברי הזהר הקדוש שלפיו "אין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא כופר לקח מהם ובתחילה היו מברכים את ישראל ואח"כ מנו את הכופר ואח"כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף ולא היה בהם מוות. שואל, למה עולה המוות על ידי מניין? ומשיב, אלא משום שברכה אינה שורה במניין וכיוון שמסתלקת הברכה שורה עליו הס"א (הסטרא אחרא)" עד כאן לשונו. ובהמשך, ממשיך הרב"ש להסביר והוא מביא את דברי רש"י הקדוש שסיבת הספירה של עם ישראל שאותה בקש הבורא, היא "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם בכל שעה..". ולמרות שיש סכנה כאמור בנושא זה של מניין וספירת ה"ראשים", אך עם זאת, דומה הדבר יותר לאדם, שסופר את כספו ושכספו חביב עליו עד מאוד ועל כן, הוא נהנה גם מלספור אותו ולראות "כמה יש לו", שלא מתוך הצורך באמת לדעת כמה, אלא מפני אותה החיבה כמוסבר, שיש לאדם לכספו, שמעריך את ה"אוצר" שבידו. היינו, שהקב"ה כ"כ אוהב את ישראל והוא מונה אותם מחיבתו כלפיהם ולא מתוך צורך לדעת כמה הם. ועדיין, מפני שיש סכנה בספירה, הרי שהעם מבורך בתחילה ובסוף המניין, שבזה הם נמנעים מלהיות חשופים לאותה הסכנה הטמונה במצב. ובנוסף לכל זאת, כבר מובן שאין במניה זו של העם, צורה בזויה של "ספירת ראשים" כי אם הדבר נעשה באמצעות לקיחת כופר, שעל ידי זה שכל אחד ואחד נותן סכום כלשהו, אז באופן זה, על ידי בדיקת הסכום בסופו של דבר, ניתן לדעת ולהבין כמה אנשים יש בעם ובזה, נמנעת צורת הספירה הלא רצויה.

ועוד מסביר לנו המקובל, שכמובן שאין כאן צורך של הבורא לדעת כמה אנשים יש בעם ישראל כך שהוא נזקק למנות אותם, שהרי הוא כבר יודע כמה הם. עם זאת, הוא מבקש על ידי הספירה הזו, להודיע להם עצמם, מהי גדלותם ושידעו כמה הם זכו, להיות עם נבחר, תחת מלך מלכי המלכים הקב"ה. היינו, שאם העם ידע עד כמה הוא זכה, הוא ירצה להמשיך וללכת בדרכו זו, הרוחנית, תחת הנהגת הבורא, אשר תחתיו אין לעם ישראל שום סכנה חס ושלום כי אם רק ברכה. והיא, הברכה, כפי שעולה מהדברים מכסה על צורת המניין בהתחלה ובסוף ועל כן מה שבאמצע, הוא מה שהעם יכול לקבל כגילוי שבאמצעותו הוא מבין שלא רק שכולם יחד נחשבים לפני ה' ואהובים לפניו, אלא שגם כל אחד ואחת בנפרד, אהובים עליו וחשובים לו, כבנים ובנות להוריהם. זאת אומרת, שברגע שהאדם ברמה האישית והעם ברמה הכללית, מבינים, שהבורא מתייחס אליהם כמו שאומרים בסלנג שהוא "סופר אותם", אזי הם יכולים לקבל מכך ביטחון בדרך ה' האהובה. שכן, לא רק שהבורא מראה להם את יחסו אליהם, כעם וכפרטים, אלא שהוא גם מוכיח להם שלמרות שעלול להיות עניין של סכנה במניין, הרי שכל עוד שהם הולכים בדרכו ושומעים לו, לבורא, אין להם סכנה ואדרבא. עליהם להמשיך תמיד בדרכם בביטחון, גם אם היא דרך ארוכה וקשה, במדבר הלוהט. ומכאן, אפשר גם להשליך על נושא זה של דגלים, בהם סומנו השבטים. שהדגלים, מסביר לנו הרב"ש הם מלשון דגילה ודילוג. כך שכל עוד העם דוגל בערך הרוחני, מאמין בבורא ורוצה בו, כך הוא מוגן על ידי ה' ששומר עלינו ומביא ל"דילוג" של הרע עלינו. היינו, שאותו הרע שעלול להיות היה לעם במניינם, לא קורה להם שכן, הבורא מביא לדילוג, לפסיחה, על כל מי שנושא על דגלו את הערך הרוחני העליון, ככזה שחרוט בלבו ובנפשו.

או במילים אחרות, אל לו לאדם ובטח שלא לאדם היהודי, לבטוח בדרך הטבע, בגורל סתמי או בסיוע חיצוני שיבוא לו למשל, מאומות העולם, כי אם עליו תמיד לדעת שיש לכל אחד ואחת מישראל, השגחה פרטית. והשגחה זו, במידה שבה האדם מאמין בה ודוגל בה, כך הוא יכול להיות תחת הנהגת הבורא שמודיע לו את חיבתו, בצורה אשר בה האדם יכול להיות בטוח שלא תארע לו שום צרה. ומפני שאנחנו פוסעים בדרך זו מאז היותנו לעם ואף לפני כן (האבות וכו שהיו עוד לפני שנהיינו לעם) הרי שכבר יש לנו הוכחות מן השמיים, על פני אלפי שנים, שאל לנו לחשוש מדבר ותמיד לבטוח בבורא שהוא מעל הטבע, כי הוא שיצר את הטבע ושולט בו. ומה שמעל הטבע ונקרא גם "נס", הוא מושג שמשליך על עניין זה של דגלים, שהרי "דגל" גם מכונה "נס" ועל כן, זו זהותנו, כפי שעולה מהפרשה. היינו, שיש לנו הבנה בצורת ההשגחה ואמונה בבורא עד כדי כך שהוא מאפשר לנו את אותה זהות אישית ולאומית, כאומה וכפרטים, שאנו הולכים בדרך הנכונה, הרוחנית, ללא חשש וגם אין לנו מה לחשוש הלאה. לעולם, לא יצליחו להשמיד אותנו, למחוק אותנו, או להעלים את זהותנו, כפי שניסו לא פעם הגויים לעשות. אנחנו, מעצם היותנו פה בעולם, מהווים כהשלכה מכך גם הוכחה לקיום הקב"ה שכן, אם לא הוא, חס ושלום, לא היינו גם אנחנו. והיסטוריה ארוכה וקשה שעברנו ואנו עדיין עוברים, של מעשי התנכלות רבים כלפינו, כבר צריכה להוכיח לנו את המציאות ואת אופן הנהגתה, בדרך שבה אנו יכולים להיות בטוחים, שאין לנו מה לדאוג. זאת אומרת, שאנחנו רק צריכים להפנים ולהבין את גודל אהבת הבורא אלינו ואת חיבתו כלפינו, ללא שום עוררין - ובזה, גם במצבים הכי קשים כמו ב"מדבר" וגם לא רק כשקשה אלא גם כשטוב, אל לנו לנטוש את דרך האמונה והזהות היהודית שלנו אלא לשאת אותה מעלה ולנופף בה כמו בדגל, בלי פחד - ולדעת, שיש לנו תמיד על מי לסמוך ושהוא מוביל אותנו לדרך טובה ולמטרה ראויה, שבסופו של עניין תביא גם טוב לכל העולם כולו. עולם, שאולי עוד לא מבין זאת אך בקרוב בימינו, כולם ידעו, שיש מנהיג לעולם ושיש לו עם נבחר, שמייצג אותו, פה. וכשהעולם יבין זאת, או יותר נכון כדי שהעולם יבין זאת, אנחנו צריכים שלא להתבייש במי שאנחנו אלא להיות גאים בזכות זו שנפלה בחלקנו ולא חס ושלום לרצות להיות ככל העמים, כי אם עלינו דווקא להמשיך ולשאוף להיות מיוחדים, להיות קשורים בבורא ובכל מה שנתלווה לכך, כגון התורה, השבת, ויתר הדברים שעלינו להתגאות בהם, כעם ה', המיוחד מכל עמי העולם.