כשרוצים לשלוח אדם למשימה כלשהי, אז כידוע אומרים לו "לך" בכדי שיצא לשליחות. ולעומת זאת, מובן לנו מן הדוגמה הזו, את מילת "בא" שבפרשה, שנאמרת למשה רבנו, מפי הקב"ה, שאין הוא יוצא למשימה של שחרור העם והמטרה הרוחנית לבדו, אלא שהבורא בא עמו, כפי שאדם אומר לחברו "בא נלך יחד", ואת זה, רוצה הבורא לבשר למשה. ומסביר הרב"ש את דברי הזהר הקדוש ושם כתוב "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא ש'בא' יהיה פירוש היינו, שנינו יחד".

ומסביר הרב"ש; "ועל זה נאמר 'בא אל פרעה' ,היינו שנלך יחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה את הטבע, ואני רוצה שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותו מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (מסכת סוכה נ"ב) 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזר אינו יכול לו'". או במילים פשוטות יותר, צריך להבין, שהטבע שברא הבורא מלכתחילה נקרא "יש מאין" ומכונה בשם "רצון לקבל הנאה", שזהו חומר הבריאה. שכן, מפני שאין בבורא שום רצון לקבל לעצמו וכל עניינו זה להשפיע, אז הבריאה היא משהו שלא היה בו כי אין בבורא רצון לקבל לעצמו ואף אין לו ממי שיקבל. וזה עניין "יש מאין", שנברא אותו הרצון לקבל הנאה, שנובע מאהבה עצמית, שאין לו שום קשר ושייכות לבורא שברא זאת. ומפני שזהו הטבע והבריאה, הרי שהיכולת לצאת מטבע זה, היא אינו בידי שום יצור, או בריה, ועל כן, אין האדם יכול לשנות את טבעו ולצאת ממנו ובעצם, הוא כמו נידון להיות לעד בתוך הרצון לקבל הנאה במסגרת אהבה עצמית אגואיסטית, שלא מאפשרת לו להיות קשור לרוחניות ולקדושה. וצורה זו, של הרצון לקבל הנאה המונעת מאהבה עצמית, מאגואיזם, היא שמונעת מן האדם את הדבקות בבורא. לפיכך, בכדי שאכן יוכל האדם לצאת בסופו של דבר מן הטבע של רצון רע זה, עליו לפנות למי שבורא את המציאות ולדרוש ממנו "שנה אותי". כלומר, שהאדם צריך להגיע למצב שבו הוא מבין שהוא רוצה להשתנות ושאין ביכולתו להשיג שינוי, אלמלא הקב"ה עוזר לו ומוציא אותו ממצרים שזוהי עבודת יצר הרע ברצון לקבל, שהוא המזיק לכל העולם ולאדם עצמו.

אי לכך, יש לשאול, מדוע האדם צריך לגשת עם הבורא ולבקש את הבקשה הזו, כמו שנגשים למלך בשר ודם, שהרי הבורא יודע מראש מה האדם צריך ולמה שלא ייתן לנו את זה? והתשובה, מוסיף הרב"ש, היא כדי שהאדם יוכל להעריך את מה שנותנים לו כי אחרת הוא יאבד את הדבר, שייכנס לכלים של הרצון לקבל כי בטרם שיש לו כלים של קדושה, שהם כמו שבורים באדם, אז השפע שנותנים לו לא יורגש בו והוא לא ייצא מטבעו. זאת אומרת, ש"כלים", הם דבר מה שאנו נדרשים להתייגע עליו ולהרגיש את המאמץ שנדרש מאתנו על מנת להשיגם, או שלפחות כך זה בכלים של טבע הרוחניות, כי אל כלים של הטבע הגשמי ממילא נולדנו ואין לנו צורך בפעולה כלשהי, על מנת שנרצה להשיג דבר מה חומרי או גשמי. זה טבעי לנו, לרצות חומר גשמי שיספק את רצונותינו...

היינו, שכלי של קדושה והשפעה, המנוגד לקבלה, נוצר מתוך הרגשת האדם במאמץ להשיגו, ובהתאם, רק מתוך יגיעה שמורגשת באדם, הוא יוכל להעריך את מה שהשיג ולדעת שהשיג. כלומר, שמתקבעת אצל האדם התובנה הזו, שהוא רוצה לצאת מהרצון לקבל המזיק לו, ושהוא עשה כל שביכולתו כדי לצאת ממצב זה ולא רק שלא הצליח, אלא שכבר מבין שההצלחה תגיע לו רק ע"י ישועה מן השמיים. ולכך הכתוב מתכוון במילת "בא", שהאדם צריך להגיע למסקנה שהוא נואש מכוחותיו עצמו להשיג ובכל זאת, הוא מבין שהוא כן יכול להשיג, אבל בעז"ה בלבד ושלא בעצמו או בכוחותיו, לשנות את טבעו. וכמו כן, האדם גם כבר מבין שלא מדובר בדבר פשוט אלא בדבר מה שהוא מתיירא ממנו, שזהו בפנימיותו פרעה הרשע, התגלמות יצר הרע, שהוא שנברא ע"י הבורא ככתוב "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שזה אומר שהבורא עצמו ברא את יצר הרע ואת הטבע ובטח שהאדם לא יכול לשנות את טבעו, מטבעו, שהוא כמו טובע בו וחושש להתעמת מולו. עם זאת, מי שכבר עבר את המאמץ הנדרש אז כבר התרקמו בו כלים שכאלו שמאפשרים לו להבין את קריאת ה"בא" שבתוכו, כאותה קדושה מטעם ה', שיכול לחלץ את האדם ממצבו כי רק הבורא יכול לנצח את יצר הרע שהוא בראו ולהוציא את האדם לחירות, מעבדות, של מסגרת חיי העולם הזה, שכולו הבלים וכמו מירוץ בלתי נגמר בתחרות, של הרצון של כל אחד למלא את טבעו, שהוא אהבה עצמית.

ומסביר הרב"ש: "לכן 'בא אל פרעה', צריכים לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה, ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא ייתן לו עזרה גדולה... הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב 'קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע'". זאת אומרת, שהבקשה של האדם לצאת ממצבו, היא לא עניין של מה בכך מן השפה ולחוץ, אלא שממש צריך האדם להרגיש שהוא בצרה גדולה שאינו יכול להיחלץ ממנה עד שהפסוק מכנה אותו "נשברי לב" כאמור ומשכך, "דכאי רוח", שאלו הם האנשים שכבר זוכים לבקש ישועה מהבורא. ובכל זאת, צריך האדם לדעת בכל דבר ורגע, כמו שמסביר הרב"ש, שהבורא עוזר גם בכל הצרות הקטנות ועל כן, בנוסף לעבודה ויגיעה שהאדם נותן, עליו לפנות כל העת לבורא שיסייעו וזה גם נקרא "בעזרת ה'" כמו שנהוג להגיד.

היינו, שהאדם צריך להבין שהוא צריך לעשות כל שביכולתו וזה נקרא תמיד חצי עבודה שכן, החצי השני הוא עזרת ה' שעליה הוא אמנם מסתמך מראש ומלכתחילה שתצלח דרכו, אבל יודע, שלבסוף, אין הוא, האדם, יכול להשיג דבר וחצי דבר בכוחות עצמו בלא עזרת ה'. וכמו כן צריך עוד לדעת, שכאשר באות מחשבות של ייאוש ורצון להפסיק לפסוע בדרך הרוחנית, כי השכל שבנו מוכיח אותנו בטענותיו, אז צריך לזכור שכל זה בא כעזרה מלמעלה על מנת שנוכל להתקדם במדרגות האמונה ובכדי שנדע את מצבנו. כלומר, שמצבנו, הוא כ"כ רע, כי אנו כל העת מצפים לשכר ותמורה ולא יכולים ללכת בדרך האמת, שעניינה אי בקשת שכר - כי האמת עצמה היא השכר. וכאשר האדם מתחיל להתייאש הוא מבין שזה נובע לו מטעם כך שהוא לא יכול ללכת בדרך שאין לו בה שכר ומשכך, הוא רואה את הרע שבעצמו מה שנקרא "הכרת הרע" ומזה מבין, שיכול לצאת ממצב זה בעז"ה, שעושה לו היכרות עם היצר הרע ושואף להביאו אל יצר הטוב ולדבקות בבורא.