משמעות

צמח, או עץ, הם בין הדוגמאות הנפוצות ביותר שבהן השתמשו חכמינו, בכדי להסביר את מהות האדם הפוסע בדרך הרוחנית. את האדם שהבין וגילה שהסבל של חייו בעולם הזה, יכול להפתר רק באמצעות טיפוח הגישה הרוחנית. גישה, שעל פי חכמת הקבלה, משמשת כדרך להתעלות מהתלות שלנו ברצונות הגופניים והחומריים, למציאות שבה החיים כבר בלתי תלויים בהווית העולם הזה ולא פעם, בהבליו. שכן, אם האדם צמח והתעלה אל המימד הרוחני, הרי שאז, תחום חיותו הופך בהתאם לכך, מרמת מוגבל ודומם, לרמת צומח שמן הדומם. כלומר, מתלותי לחופשי, שאינו סובל עוד, אלא לכזה שחי בתענוג רוחני שאינו פוסק. ולכן, אדם אשר מפותח דיו בכדי להפנים את תובנת הפתרון הרוחני לכל השלילי בהרגשת החיים כפי שהם, זהו אדם שנחשב כזרע. כמי שהתפתחה בו הנקודה הפנימית שבלב, אותו ביטוי קבלי ידוע, המתאר את תחילת המסע הרוחני. וכמו שבעולמנו, זרע זקוק למים כדי להמשיך ולהתפתח, כך גם הנקודה  שבלבנו, ממתינה לגשם. לדבר מה, שיעיר אותה מתרדמתה שכן, היא חשה שיש אי שם משהו מחוצה לה, שמחכה לה. זה דומה לזרע, המתעורר משנתו ברגע שהמים באים עמו במגע ומחיים אותו. כשהם מתחילים לגרום לו להפוך לנבט, שעתיד לגדול ולצמוח.

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המים, מגלים לנו המדענים, אשר נקלטים בזרע הדומם השוכב באדמה, מתחילים לחולל בו תהליכים של תיקון הקשרים שבין המולקולות שבו ובהתאם לכך, הוא מתחיל להתפתח. לפני כן, הוא יכול לשכב זמן רב באדמה מבלי שהוא מממש את הפוטנציאל שבו לכדי הצמחת עץ שלם ומניב פירות. והאדם, אומרים הכתובים, בדומה לכך, גם כן מכיל בתוכו מעין גרעין פנימי השואל על משמעות החיים בתת המודע שלנו, אך אין אנו מרגישים בכך כל עוד לא באה העת. היינו, כל עוד לא  הגיע הזמן, שבו אנו יודעים שירדו עלינו הגשמים ממעל, בתום הקיץ החם והחורך. עם זאת, בבואם של המים המחיים אל תוכנו, אל הנקודה שבלבנו, הרי שאז בדומה לזרע, מתחילים להיווצר קשרים בין כל אותם חלקים שבזרע לבנו, המסוגלים להצמיח שרשים ולהנביט. לגדול כצמח קטן, שאמנם תחילתו הייתה מצב של דומם הטמון באדמה היבשה, אך בבוא היום הנכון, חל בו השינוי הראוי. שינוי, שמוביל ליציאה ממצב של מערכת דוממת וסגורה, למצב של קבלת חיים מאור השמש, המשול לאור שהאדם מקבל מן הרוחניות המקדמת אותו אליה.

​

תחילתו של הזרע עם קבלתו מים, היא רקבון. זאת אומרת, שהזרע פושט צורתו שהייתה כביכול שלמה ונצחית אך נטולת יכולת תנועה (דומם) ומשיג צורה חדשה. צורה, שיוצאת וצומחת מתוך הרקבון. ובאמת, אדם שהתפתחה בו הנקודה שבלב והוא בשל כזרע הממתין למים שישקו אותו, חש בחלק מן התהליך את אותו רקבון של חייו הקודמים ואת גילויים של החיים הרוחניים שבאופק. מעין מציאות, שקרויה בשפת הקבלה "אור" ושדרכה, מתבצעת הנשימה בסופו של דבר. ממש כמו הצמחים, שבעזרת קרני השמש "נושמים" בתהליך הפוטוסינטזה. תהליך, שלא זו בלבד שהוא מקור חיי הצומח אלא שהוא גם הליך שמועיל לסביבתו ולעולם כולו. שהרי בזמן הפוטוסינטזה נפלטים החוצה מולקולות של החמצן שמאפשר את המצאותם של שאר הבריות שבטבע. ובזאת, אפשר להמשיל גם את האדם שהתפתח לכדי חיפוש רוחני, למעין צמח, שהפך ממצבו הדומם שאינו מועיל ואינו מזיק, לכזה שמועיל לעצמו ולסביבתו. ומעבר לזאת, בגמר גדילתו, הוא אף ישמש את סביבתו גם בפירות, בצל, בלשמש כבית לשאר יצורים וכמובן במקביל, לשגשג שנים רבות. ולכן, דומה מי שמכוון את ראשו אל הבורא כמקור האור הרוחני, לעלים של צמח התרים אחר קרני החמה. וכמו הצמח, שבמשך שלבי גדילתו מועיל לסביבתו, כך  מי שהולך בדרך הרוחנית מבין שעליו לעשות זאת דרך סביבתו ולהשפיע לה. כלומר, להיות דומה במהלכיו לשלבים שעוברים על הזרע המתפתח לתפארת הבריאה ולשלב את הסביבה והקשרים עמה, כאמצעי לגדול בעצמנו, להגדיל את האחרים ולראות בכך, היינו הך. מי יתן ושנחוש  את כל חיינו כצמיחה וכחג, כמו האילנות