פירוש למאמר "דומם צומח חי ומדבר" מאת בעל הסולם : דצח"מ

דומם:

הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו, אלא רשות של בעל הבית עליו, והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית. לכן, היות שהשם ית' ברא את הבריאה לכבודו, כמו שכתוב, "כל הנקרא בשמי וכו' לכבודי בראתיו", היינו שהשם ית' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בהנבראים. היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו.

 

צומח:

הוא שכבר יש לו רשות בפני עצמו במקצת, שכבר יכול לעשות דבר שהוא בהיפוך מדעת בעל הבית, היינו שכבר יכול לעשות דברים שאינם לתועלת עצמו, אלא להשפיע. וזהו כבר ההיפוך ממה שיש ברצון בעל הבית, שהוא הטביע בהתחתונים שיופעלו רק ברצון לקבל לעצמו, אבל עם כל זה כמו שאנו רואים בצמחים הגשמיים, אף על פי שהמה בעלי תנועה שמתפשטים באורך וברוחב, ומכל מקום תכונה אחת יש לכל הצמחים. זאת אומרת שאין אף צמח אחד יכול נגד שיטת כל הצמחים, אלא שמחויב לשמור את חוקי הצמחים, ואין לו שום כח שיוכל לעשות נגד בני גילו. זאת אומרת שאין לו בחינת חיים בפני עצמו אלא שהוא חלק מחיי כל הצמחים בכלל, זאת אומרת שלכל הצמחים יש בחינת חיים אחת, שצורת החיים אחת הוא לכל הצמחים כולם, שכל הצמחים דומה לבריה-אחת, והצמחים באופן פרטי דומים לאברים של הבעל חי הזה. וכמו כן ברוחניות, אלו האנשים שכבר יש להם כח להתגבר על הרצון לקבל במקצת, אבל הם משועבדים להסביבה, אבל לעשות בהיפוך מהסביבה שבו הוא נמצא אין לו עוד הכח הזה, אלא על כל פנים הוא עושה להיפוך ממה שהרצון לקבל שלו רוצה, היינו שהוא כבר עובד עם רצון להשפיע.

 

חי:

בעלי החי, אנו רואים שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו ואינם משועבדים להסביבה, אלא לכל אחד יש הרגשה ותכונה בפני עצמו, ובטח שהוא יכול לפעול מה שהוא נגד רצון בעל הבית, היינו שיכול לעבוד בבחינת השפעה. וגם אינו משועבד להסביבה, אלא שיש לו חיים בפני עצמו מבלי שחיותו יהיה תלוי בחיים של חבירו. אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש, היינו שאין לו הרגש הזולת, וממילא שאינו יכול לדאוג עבור הזולת.

 

מדבר: י

ש בו מעלות א) שהוא עושה נגד רצון בעל הבית. ב) שאינו משותף לכל בני גילו כמו הצומח, היינו שאינו תלוי בהסביבה. ג) שגם מרגיש את הזולת, לכן יכול לדאוג עבורם ולהשלימם על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הצבור, ויכול לשמוח בנחמת הצבור, וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד, מה שאם כן הבעל חי שאינו מרגיש רק את ההוה, וגם רק פרטיות עצמו.

                                                                             (ספר שמעתי, מאמר קט"ו, בעל הסולם)

בארבע מדרגות מתארים המקובלים את כל המצוי בעולמנו על דרך דומם, צומח, חי ומדבר:

אנו, בני האדם שנמצאים בעולם הדומם, שכל מדרגה ומדרגה בו עשויה מחומר, מאטומים ומאנרגיה, מסוגלים על פי הקבלה לעלות לשלב הבא שלנו: צמיחה רוחנית. והמעבר הזה, מדומם לצומח המצוי מעל עולמנו, דומה למעבר שעושה החומר הדומם בעולמנו בהתגבשו לכדי צמח והפיכתו מדומם, לצומח. כשם שהצמח שואף אל אור השמש וקיימת בו חיות כלשהי, כך האדם, יכול לעלות ממצב של דומם חסר משמעות, למימד שבו הוא שואף אל אור חייו, למקור קיומו, המעניק לו את הטעם האמיתי שבחיים

 

       " דומם, הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו, אלא רשות של בעל הבית עליו... וכמו שכתוב שה' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בנבראים... היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו..."

 

כלומר, מסביר בעל הסולם, שעניין דומם פירושו, שהוא אינו חסר יכולת התנועה מטעם החלטתו העצמית, אלא שהוא חלק מתנועת המערכת עצמה והוא המרכיב הבסיסי ביותר שלה. שכן, אין דבר בעולמנו שאינו עשוי מהחומר הדומם, מהאבק המרחף בחלל ועד הבריה הכי מפותחת שיש. היינו האדם. דומם, הוא מצבם של אבני החומר ובדומה לכך, גם ניתן לראות כיצד האדם, היצור הכי משוכלל שיש מאותו חומר דומם, כיצד גם הוא שואף להיות בדומה לטבעו, כלומר במנוחה. בדממה. שהרי מנוחה זו, הנחשבת לתכונת המקור שברא את הבריאה, כלומר לבורא, מורגשת בכל יצור וברייה ביקום כפסגת השאיפות שלנו ושל כל דבר אחר: לקבל מקסימום תוצר במינימום של מאמץ. זו כל המטרה, זו תכונת הבורא וזהו גם כאמור, החומר הבסיסי של המציאות