שני מצבים, או שתי מדרגות, יש במציאות האדם שמבין שבכדי לצאת מסבל העולם הזה, עליו לגלות את הטבע כאלוקי. וההבדל בין הטבע כאלוקי, היינו, כשלם תבוני, ובין טבע שרירותי שבו הכל פועל במקרה כביכול, הוא בעניין התכלית. שכן, בטבע שבו הכל מקרי, תוצר של גורל, של שרירותיות, אין תכלית ומטרה ולכן אין לאן לשאוף. כלומר, שהטבע, לא מוביל את האדם מתוך שכליות מסוימת למצב מסוים, אלא שהכל פשוט קורה, באופן טבעי. לעומת זאת, תפיסת הטבע כאלוקות, פירושה, החדרת תכליתיות לסיפור. שכן, מרכיב ה"תבונה" הזה שמרומזת על ידי מילת אלקים, מצביע על כך שיש פה עניין של השגחה ושל משגיח. היינו, של מהות כלשהי שמכוונת את כל הפרטים כולם באופן מכוון לכדי מטרה סופית ומסוימת. ובכך, כלומר, על ידי הכנסת מרכיב התכלית לסיפור, מודגש ההבדל בין שני המצבים שנמצאים ערוכים לעינינו, אך עם זאת מסבירים החכמים, אין זה אומר שהאדם לא פועל על פי חוקי העולם הזה עדיין. זאת אומרת, שאין כאן כלל וכלל התייחסות מיסטית לנושא, אלא הבהרה של אחיזה אחרת במציאות. שהרי גם אם האדם מאמין באלוקים, או מאמין בטבע בדרך אחרת, אין לו יכולת לעבור על חוקי הטבע מבלי לחוש בתוצאה ממעבר על החוקים הללו. ובהתאם לזאת, חוסר אמונתו של האדם בבורא או אמונתו, לא ימנעו ממנו למות או להפצע אם הוא יעבור על חוק כוח המשיכה למשל ויזנק מגובה רב ללא הגנה. אך בנוסף, האדם שאוחז במציאות כתבונית, כאלוקית, משייך את פעולת חוקי העולם הזה וכחותיו, גם כן לקביעה אלוקית. היינו, שאין זה סותר את זה, והבורא הוא זה שחולל את חוקי המציאות הזו, כשם שהוא מחולל את הבריאה כולה, חוקיה וכוחותיה. אך עם זאת, כיוון שהנידון הוא שאלת הקודש, כראוי לפרשת השבוע, פרשת "קדושים", הרי שאז ניתש הויכוח שבין מצב הטומאה לקדושה, לשאלה הפנימית שבאדם בדבר אמונתו מלכתחילה בכלל בבורא עולם, או כפירתו בכך, מסיבה כזו או אחרת, מתקדמת או פרימיטיבית

התפתחות מנטאלית, היא זו שמבדילה את הנשמות האחת מן השניה. וההבדל בין נשמות האנשים, בא לידי ביטוי בעיקר על פי שני אלמנטים עיקריים, לפחות בעיניי היהדות. אדם מפותח, הוא זה ששואל על משמעות החיים, תוהה על הסיבה שלשמה הוא קם כל יום בבוקר ומבין שאם אין משמעות שמעל החומר, אזי אין משמעות כלל לקיומנו. לעומת זאת, מי שאינו מפותח דיו, הוא אדם שלא תוהה על הפן הרוחני שבחיים וחושב שהמילוי בתחום הרצונות לגופניות וחומריות, הוא הדרך לאושרו. לכן, עניין הרגשת הקדושה שבחיים, כשמילת קדושה, היא מלשון "נבדל", "שונה", היא דבר מה שתלוי במידת התפתחות האדם בשאלת משמעות החיים והרגשתו בחסרון לרוחניות. ובהתאם לזאת, מי שחש בחסרון זה, בפנימיות לבו, יחל לחוש שיש דבר שנסתר ממנו ומונע ממנו את אושרו ומשום זאת ירצה לצאת ממצב זה ולהתקרב אל מקור האושר. וכשהאדם אכן לומד את סודות התורה וחש בהם כמציאות חייו, הוא מתחיל לראות כיצד הקיום שבו הוא שרוי, מובילו לכדי תכלית כלשהי שבמטושטש, מורגשת בו כשונה מטבע סתמי. שכן, בטבע סתמי, שרירותי או מקרי, אין לאדם יכולת אמיתית להגיע למודעות מחוצה לעצמו שהרי כיצד יצא מחוץ לעצמו באין מי שיוציאו? עם זאת, במידה ובה חלה מעט התקדמות בלימוד האדם את הקבלה, תתחיל להתעורר בו מעין הרגשת "יראה" מינימלית שמא, יש משגיח. היינו, שהאדם חש בנגיעה כלשהי ברוחניות, באלוקות, ולכן, מתחיל לחוש בה כנבדלת וקדושה, כשונה, לעומת המחשבה והתפיסה הקודמת שבה אין כל משמעות אמיתית. והרי אם המציאות מורגשת במישהו ככזו שקשורה לתבונה, למודעות, אין זה מן הנמנע שגם תתחיל להתרקם בו אף הרגשת ה"מלכות". כלומר, שיש כאן עניין של מלך. של מהות, שאחראית על כל המציאות, יודעת הכל, מכוונת את הכל ודבר אינו חומק ממנה. מהות, שמוכרת לכולם בשם "אלקים", ושבאמצעותה אנו בעצם מגדירים את התפיסה שלנו את המציאות ככזו, שקשורה לבורא. ככזו, שקשורה לבריאה, שנוצרה על ידי משגיח. על ידי מקור אחד שממנו נובע הכל והעולם, נמצא בתוכו ולא הוא זה שנמצא בעולם

בכדי להיות קדושים, עלינו להיות בהכרה למלוכת הבורא על בריאתו. בנוסף לכך, מסבירים החכמים, גם אם זה לא ברור לעינינו, עלינו "להאמין" בכך, שכן, הבורא בעצמו עשה שלא נבחין בו ככזה שמולך במציאות. וכאמור, אם אנו כבר נאורים ומפותחים דיינו בכדי לחוש באמיתות טענה זו כך או אחרת, נוכל לנקוט במידה מסוימת של אמונה, על אף התנגדות שכלנו למצב זה, שהרי, אמונה וידיעה מנוגדים זה לזה. למרות זאת, עלינו להבין שאותה עבודה שהוטלה על האדם הראשון בחטא עץ הדעת הייתה עבודת האמונה, אותה יכולת שנלקחה ממנו באוכלו מן העץ, ושעתה, יהיה עליו לעבוד קשה בכדי להשיגה. ועבודה קשה, היא ההתנגדות לשכל ולידיעה שבנו, שאינם מעוניינים בנוכחות הבורא באגו, אם זה לא משרת את האגו. ומכאן, שכל עבודתו של האדם, צריכה להיות בטיהור של האגו שלו, היינו בניקוי של אותם כלים פנימיים שבנו שמתכחשים לבורא והפיכתם לכאלו שיכולים להאמין בבורא. וכלים, שהם בעצם רצונות שבתוכנו, מתחלקים בנו כפי שכתוב לשניים. לכאלו שהם קדושים וכאלו שלא. לכאלו שיכולים להתקדש ולכאלו שדורשים תיקון גדול. עם ישראל, הם הכלים הזכים שבנו. הם הכלים, שעלינו לראות כרצונות בתוכנו לרוחניות ולעבוד עמם. כלומר, לייחדם, להבדילם ולהקדישם לעיסוק בפנימיות שמובילה לגילוי הבורא. שכן, גילוי הבורא הוא בפנימיות האדם וביכולתו להזדהות עם רצונות של השפעה ורצון לקדושה, או רצונות של אגואיזם וקבלה עצמית שאינה קשורה לבורא. אם האדם מזדהה עם הרצון לרוחניות, הוא מיתתקן ואם הוא מזדהה עם הרצון הגשמי, הוא נותר מנותק. וכפי שידוע בעניין של תפיסת המציאות, אין אנו יכולים לאחוז במציאות כלשהי, בלא שיהיה לנו איזון עם כוחותיה ובהתאם לכך, בכדי לאחוז במציאות הבורא, יש צורך באיזון מול כוחות המימד הרוחני. מימד, שנחשב קדוש, כנבדל, כמייצר המציאות בתבונה ושאינו טבע שרירותי עם חוקים שרירותיים. ואיזון, מול מצב זה, שקרוי "קדושים תהיו", מוביל כמובן לגילוי של "כי קדוש אני", העוסק בבורא עצמו. ובכדי להגיע לטיהור זה, אין דרך אחרת אלא בעבודת התיקון של הכוונה הרוכבת על הרצונות שלנו ובתפלה לבורא שיראה לנו את ההבדל בין הכלים האלו ובין הכלים האלו. היינו, שיסייע לנו לראות את המקומות שבהם הוא שולט בנו ב"רע" כביכול, ואת המקמות שדרכם נוכל לצאת מן הרע, מפני שגם אלו וגם אלו, באים מבורא אחד ורק הוא, יכול לסייענו. להובילנו, להבנת "מה מותר ומה אסור" בפנימיותנו, בכדי שנוכל להיות דומים לו בתכונותיו הקרויות "חנון ורחום" ובכך, נשיג איזון עם המציאות הרוחנית שבה, הוא יורגש בנו כקיום קדוש. כטבע תבוני. כדבר, שיש להבדילו ממציאות בהמית שכל עניינה הוא רק הכלים של קבלת הנאה, לעומת הכלים שמקבלים מהבורא, שהם כלים של נתינת אהבה, ללא תנאים