התורה, מסבירה לנו חכמת הקבלה, היא תיאור  של כל המצבים הפנימיים שהאדם עובר במהלך מסעו הרוחני להשגת הקשר עם הבורא. עם המציאות השלמה. ובהתאם לכך,כל הכתוב בתורה, הם שמותיו של הבורא, שבתכונותיו, נבדל מן החומרי, הגשמי והגופני. שכן, תכונות הבורא מסבירים המקובלים הן בניגוד למה שמוכר לנו מתחום העולם הזה, היינו, שאם בעולמנו האדם אך ורק רוצה לקבל לעצמו, הבורא לעומתו, תכונתו היא נתינה. ולא זו בלבד, אלא שהאדם, בניגוד לאל, כל העת  זקוק לדבר מה ורוצה לקבל הנאה ולעומת זאת, התכונה הרוחנית היא שלמות וחוסר הזדקקות לדבר מה כלל. לכן מסבירים חז"ל שבכדי להגיע למטרת החיים, שהיא השגת האושר הרוחני מתוך קיום של קשר עם הבורא, עלינו להגיע לאיזון עם תכונותיו. ובמידה שבה נרכוש את היכולת להיתקן ולהשיג מצב של רצון לתת וחוסר צורך בקבלת הנאה, הרי שאז, נשתווה לתכונת הבורא, נהיה דומים לו ובכך, אף נגשים את מטרת הבריאה. את סיבת הבריאה. היינו, שאם כפי שכתוב סיבת בריאתו היא מטעם רצונו "להיטיב לנבראיו", יוצא שברגע שהנברא משיג את המצב השלם, המושלם, של אושר הנובע מהשגת המציאות האמתית, הוא מגשים את מטרת הבריאה. מטרת ההטבה.

נח, הוא מצב באדם. מים, הם גם מצב באדם. באלו, שמנסים לפסוע על השביל הרוחני המוביל אותנו למטרת החיים. וכשנצמדים לשיטת הקבלה המצביעה על הבורא ככוח הבלעדי בעולם שהדרך אליו עוברת דרך הזולת, הרי שאז, אנו מתבקשים להשפיע לזולת. כלומר, במקום לנצל את האחרים ולקחת מהם, מוליכה הקבלה את האדם בדרך של השפעה, של נתינה. זאת אומרת, שמפני שהאדם רוצה להשיג השתוות ואיזון עם תכונות הבורא, הוא מתנהג בדומה לו, כך או אחרת. ולהיות דומים לבורא, זה כאמור אומר, להיות באיזון עם תכונותיו. כמו שהבורא שלם ומושלם, לא זקוק לדבר ואך ורק רוצה לתת ולהשפיע מאהבתו לנבראיו, כך האדם צריך לשאוף להיות במצב של חוסר קבלה לעצמו והשתדלות להיות במגמה של מחשבה על הבורא. דרך הזולת. דרך השביל שמוביל את הסתירה שבין פנימיות וחיצוניות, למצב אחד של שלום. עם זאת, לפני ההשלמה שבאדם בין הסתירות והקשיים, השכל שלנו לא משלים עם דרך זו. עם המחשבה המנוגדת לאגואיזם. הגוף שלנו, לא מסכים לעבודה זו של הליכה על דרך האמונה, של התחשבות באחרים וחיבה כלפיהם. ההסכמה היחידה יכולה להתקיים רק כאשר אנו רואים בכך אינטרס לעצמנו איכשהו אבל כשאנו מנסים לעשות זאת מטעם הסיבה הרוחנית, אנו מרגישים דחיה. לא נוח לנו. ובכדי שיהיה לנו נוח, אין בררה אלא להטביע את כל הקושיות והשאלות שמפריעות לנו, על ידי מים. במבול.

מים, הם חיבור בין שתי שאלות פנימיות המתעוררות באדם ונקראות מי ומה. שאלת השכל היא "מי ה' אשר אשמע בקולו" ושאלת הגוף היא "מה העבודה הזאת לכם". היינו, כשהאדם כבר בשל דיו ורוצה לפסוע על השביל שמוביל אותו לרוחניות מתוך העקרון שאומר שהכל מטעם הבורא וש "אין עוד מלבדו", הוא חש בהתנגדות שכלו וחושיו לטענת המציאות הזו של האל. של ההשפעה. של כך, שיש עוד דבר מה בעולם מלבד קבלה ואגואיזם. ואפילו אם האדם מצליח להתגבר על ההסתרה שיש לו ומצליח להאמין בקיומו של הבורא,  אין הגוף מתיר לו לעבוד למען כך ולהשיג נחלה אמיתית ברוחניות וטוען שאין שכר והצלחה בעבודה זו. "מה העבודה הזאת לכם?". זאת אומרת, שעניין המאמץ והשכר שהגוף פועל לפיהם, לא מאפשרים לו לאדם ללכת לכיוון יעדו בשלווה ולכן, ללא עזרת האל, הוא אבוד. ובשל כך, פרשת נח, מסבירים לנו בעלי ההשגה הרוחנית, מתגלה לאדם כמצב של עזרת האל. כיכולת ללכת בדרך כפי שמסופר שנוח "התהלך את האלהים",  כלומר, נשען עליו. ומתןך השענות זו, יכול היה נח להמשיך ולהתעלם מכל המצב המושחת שסביבו. שבפנימיותו. הוא היה יכל להגיד על הכל "אין עוד מלבדו" והיה לו נוח במצבו, אך עם זאת לא נותרה בררה אלא להביא את המבול שכן, אין לאן להתקדם ממצב  זה. מנקודה זו, שבה לא נותר דבר מלבד נוח, צאצאיו ועוד כמה בריות נותרו בעולם.

להכנס אל התיבה, הוא הפתרון של נח. כלומר, להסתתר מפני כל השאלות שמתקיפות את האדם ולא מאפשרות לו להאמין בבורא ולעשות לו נחת רוח. זאת אומרת, שהתיבה, המשולה לספירת בינה מעץ הספירות, היא ביטוי ליכולתו של האדם לעבור למקום מוגן עד יעבור זעם. עד שתושמדנה כל הקושיות. כל אותן שאלות שחברו להן יחדיו למים ויורדות כמבול המשחית את הכל. כלומר, שאין בררה כי ממילא כפי שכתוב, יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן, אין מנוס. חייבים להשמיד את הכל מצד אחד,  אך מהצד האחר, להבין שזוהי המציאות. זוהי הבריאה. העולם, הוא בריאת יצר הרע כפי שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כך שהדרך היחידה היא על ידי האור והתיקון הרוחני. ובהתאם לכך, מסביר הזוהר, נעשה במצב זה התיקון הקשור במי מריבה מזמן המדבר, שהיו ביטוי לחוסר אמונה. כלומר, שלאחר המבול, ההבנה לגבי טבע הבריאה ומהי הדרך לתקנה, מאפשרים יחד להשיג מקום לעבוד על האמונה שאבדה. ובאין אמונה, אין לאדם תקווה והוא נותר ביצרו הרע אך אם הוא יזכור את דרך התיקון, הרי שאז, יש בידו להגיע לנחלה. ואז, אפילו רק מתוך זכירה ותיקון השכל על ידי מתן חשיבות למציאות הרוחנית, על פני המציאות הגשמית הפשוטה, משלים האדם את סתירותיו ומשיג שלום. משיג תיקון, של הפנמת הקונפליקטים שטבעו ושל ההבנה הברורה שאין בררה אלא ללכת בדרך הנכונה. הדרך של המטרה הרוחנית, ללא כל ספיקות נוספים.