ואלה שמות, מסבירים חכמינו, היא פרשה שממשיכה את הפרשה הקודמת "ויחי" ולכן, מתחילה הפרשה בו"ו החיבור, ללמדנו, שאלו עדיין קורותיו של יעקב אבינו. אלו קורותיהם של בניו ולכן, מוסיפים החכמים, היה רצון להדגיש שגם במותו, הוא לא נפרד מהם. יעקב, יורד עמם מצריימה. היינו, שפרשת "שמות", מביאה את השמות של היורדים למצרים, עם שרשם, היינו יעקב - ועם כל פמליא של מעלה המשגיחה עליהם במצרים הרעה. באותה נחלה "צרה" ו"מצרה" שעתידה להיות נחלתם המשעבדת אותם. הלוקחת אותם מטה השאולה, בכדי להחזירם מעלה למדרגה גבוהה בהרבה ממדרגתם הנוכחית. היינו, שירידת השבטים מצריימה, עוד מזמן יעקב, ממשיכה עתה בתנופה אל השעבוד במצרים שמתוכו בני ישראל יצאו עם שלל מאלו ששעבדו אותם ומשום כך, זוהי ירידה, לצורך עליה. לצורך העתיד לבוא אשר בו הם יהיו לעם שעובדים, יראים ואוהבים את המקור שממנו הכל נובע, בורא עולם, הקב"ה. זו העליה. הירידה, היא לצורך קבלת ה"כלים", שבהם יהיה אפשר לשאת את הגילוי העתידי של הרוחניות. של קבלת התורה, האבחנות שבספר במדבר וכמובן, הכניסה לארץ ישראל בסופו של התהליך. מצרים, היא המקום שממנו עלינו לצמוח ולא מן הסתם, לשם אנו באים. לגלות. והגלות, זו ירידה, לצורך עליה. מגלות, באים לגאולה.

בהתחלה, הכל היה טוב. יעקב, בניו ובני בניו, חיו בעושר ואושר ונחלצו מתקופת הרעב הקודמת הידועה. עם זאת, בכדי שלא להטמע בגויים, סובב הבורא את המציאות כך שהמצרים יראו בעם ישראל כ "עברים". כינוי, לעם שהם עבדים. ומתוך כך, לא חלו נישואי תערובת ולכן נשמרו גם השמות של בני ישראל במקור ולא התערבו בשמות המצרים. היינו, שאותם בעלי השגה רוחנית ישראלים, שמרו על מקוריותם תמיד ותכונותיהם לא התערבבו בתכונות הקשורות ברצון לקבל הנאה בעולם הזה בלבד, המכונה אינטרס צר שכל נתיביו צרים, בדומה לשליטת פרעה והמצרים, על הישראלים. על אלו, שחשקים בעבודת ה' ולכן, נבדלים משאר ע' אומות עולם. שכן, אומות העולם, שהן התכונות הפנימיות של האדם שעדיין נמצא בתחום האגואיזם המצר של שכר ורווח בעולם הזה, שולטות באותה נקודה פנימית שבלב שמאמינה באמונה. שמרגישה, שיש מקור רוחני אחד לכל כפי שאברהם אבינו חש זאת כראשון בעולם. וזלזול זה של המצרים בנו, הוא זלזולו של האגו שלנו ביכולת שלנו להגיע להשגה רוחנית אמיתית של מציאות ה'. אנו אולי יכולים לנקוט בסממנים חיצוניים כאלו ואחרים, לקיים טקסים ולהסביר הסברים, אך אנו לא באמת מאמינים בתוכנו בהשגה רוחנית ממשית. זו, שליטת המצרים על הישראלים. מלוכת פרעה המתגלגלת לכדי מצב של שעבוד העם כולו. היינו, ההרגשה הפנימית של כל אחד ואחת של חוזק הרצון לחומריות וגשמיות שמונעים מאיתנו לדבוק בכח האמונה. מלפסוע, על השביל המוביל אותנו לרוחניות הנחשקת, כפי שאנו חשים אותה בתוכנו בצורת חסרון לשאלת משמעות החיים.

התורה, שהיא תיאור של אדם אחד, היינו, של כל אחד ואחד מאיתנו, מוסברת על פי הקבלה ברובד הפנימי שבו אנו אמורים לחוש ולדמות לעצמנו את מה שנשמתנו, רוצה ללמדנו. ולכן, כשאנו קוראים את פרשת השבוע על פי חכמת הקבלה, עלינו לקחת את הדברים באופן כזה שחותר להטמיעם ברמה הרוחנית. לא ברמה הלימודית או השכלית. כלומר, לחוש באותה נקודת חסרון בתכלית החיים כמקור שבוער ואינו כלה ולדעת שאנו יכולים לשלחה אל מלך ההפרעות בדרך הרוחנית, לפרעה. אנו צריכים להשיל מעלינו את ההרגלים הישנים שנועלים אותנו בגשמיות, כפי שכתוב "של נעליך מעל רגליך" ולהתחיל לפסוע על אדמת קודש. על המסלול, המוביל אותנו ליציאה משעבוד האגו, לתפיסת מציאות רוחנית. עם זאת, הדרך אינה "משעממת" ודווקא כשנפסע בה, בהחלטה הרוחנית האמיתית, נחווה באופן חזק יותר את ה"מייצרים" ואת ה"הפרעות". היינו, שככל שנתקדם ונרצה להשיג את הרוחניות האמיתית, כך נגלה את גודל שליטת קליפה זו על הכלי הזך של הישראלי בפנימיותו. ולכן, גם אם נקיים את כל המצווה עלינו ברמה הגשמית, אם לבנו מחפש באמת את התשובה, כך נחוש שדבר לא עוזר. היינו, שכל המצוות שנקיים, הטקסים שנערוך, המקומות שאליהם נשתייך ושבהם נתמוך והשכנועים שנתרץ לא יועילו, כל עוד לא נכוון עצמנו לנקודת האור הנכונה, מתוך נקודת החסרון הנכונה. כל עבודתנו תהיה כמו מי שעובד בחומר, בטיט ובלבנים, היינו, שכוונתו "לבנה", אך עם זאת, עלינו לצפות לקושי גדול יותר שכן, ללא הכרת הרע, אין תיקון הרע. והקושי הזה שמתגלה, כשתכונת משה מתחזקת בנו, הוא המצב שבו מתואר בהמשך הספר כמכות מצרים והשתלשלות האירועים. כלומר, קורותיהן, של התכונות הפנימיות בנו, הנקראות "שמות", במלחמתן עם התכונות השליליות שבנו, עד שנגאל, ביציאת מצרים.