Tropical Leaves

פרשת ויחי - פרשנות קבלית

בראשית פרק מ"ז פסוק כ"ח עד פרק נ פסוק כ"ו.

פרשת השבוע, פרשת "ויחי", העוסקת בחיי יעקב, היא הפרשה המסיימת את ספר בראשית. וכראוי לסיום ספר בתורה, נהוג להגיד "חזק חזק ונתחזק" עם סיום הפרשה החותמת את הספר, עם הדמות שעל שמה אנו נקראים עם, היינו, יעקב, ישראל, שעל שמו אנו נקראים עם ישראל ובני ישראל. ואומרים "חזק", שכן, עם כל סיום של פרשה, של חלק בחיים, עלינו להתחזק ולא להביט אחור אלא להביט קדימה, אל העתיד הטוב והחזק, שלתוכו אנו מגיעים מחוזקים ולא מביטים לאחור אלא קדימה. תמיד. אל המצב הבא, אל ההתקדמות הבאה. אל הזמנים שבתוכם מצויה העבודה הבאה שלנו בהתקרבות למקור בריאתנו. כלומר אל המקור, שאחד משמותיו הוא "חיי החיים" ושבהתדבקות אליו, אנו נקראים חיים. וללא דבקות בו, במקור, בבורא, חיינו, אינם חיים. שכן, אין הבדל בין "חיה" שחיה בטבע או לאבן העשויה מאטומים, ובין חייו של אדם שגם הוא עשוי מאטומים כמו אבן או חיה, אשר לבסוף, הופכים לצורתם המקורית. לעפר. לאבן. ולמרות זאת, אם האדם התעלה מעל דרגת הדומם המצויה בחומר והחל לצמוח לעבר עתידו הרוחני, שבו הוא דבק בחיי החיים, היינו בבורא, ורואה את כל העולם והאנשים כחלק מאותו בורא, אזי, על האדם הזה נאמר חזק. כלומר, על מי שקורא את התורה כך, נאמר "חזק". חזק וברוך. שזו הברכה למי שרואה את מנוחתו, דווקא בעבודתו העתידית ולא בהתבטלות ושינה הנובעים מחולשה ועצלות. היינו, ש "חזק", היא אותה מילה או אותה ברכה המסיימת ספר בתורה, ובמקרה הזה את ספר "בראשית" ואת הפרשה האחרונה בו, פרשת "ויחי", והיא האיחול הראוי למי שמביט אל העת שתבוא כמבורכת מלכתחילה. זהו מי שמגיע אליה מחוזק מהמצבים הקודמים. מהבירורים, כיצד פרשות השבוע נוגעות אלינו ולנשמתנו. ולפיכך אומרים פעמיים חזק, מה שמסמל את הרצון להגיע מחוזקים אל הספר הבא, לאחר כל הפרשות הקודמות שעברנו ושחיזקו אותנו במהלך הדרך ובמהלך המסע הרוחני של גילוי האמת, הקרובה ללבו של האדם בכלל ושל הישראלים בפרט, המחפשים עומק ונדבך נוסף בחיים, מעבר לרמת הדומם ומעבר למה שמחליש אותנו ושמקורו בתענוג מחומר והנאות גשמיות, כמו החיות

יעקב, הוא ישראל, ועליו נאמר בפרשה "ויחי" שזוהי המדרגה, השלב, שבו הוא קם לתחיה ממצבו הקודם. היינו שהמצב הקודם, הדומם, המת, קם לתחיה בפרשה המדוברת ולכן, זהו שמה שכן, כפרשה הנקראת "סתומה", דווקא פותחת לנו פרשת ויחי את העתיד לבוא בצורה שמתעלה מעל הדומם והופכת למציאות רוחנית חיה הנקראת מציאות של השפעה ושל חיים, מחוץ למערכת הדוממת. היינו, שהפרשה מדגימה לנו חיים בעולם שבו אין עוד תלות בחומר וברצון לגשמיות והנאה חולפת אלא שהרצון הפך לחי. לישראל. לקו אמצע, המחבר בין ההתלבטויות שיש בנו כל חיינו כהרגשתנו הנוכחית לבין עתידנו האופטימלי אשר אותו אנו רואים בעיני רוחנו. ומכאן, שתחייתו של יעקב, הבאה לאחר הבנתו כי יוסף בחיים, היא מרכז הפרשה והעיקר שבה. כלומר, חיות, לעומת הדומם הנחשב כמת. או במילים אחרות, "ויחי", כפרשת חיי יעקב, חיי ישראל, היא פרשה העוסקת בעתיד. בצמיחה. בזמן שאותו מנבא אבינו האחרון לבניו, כזמן אחרית הימים של תיקון הנשמות ושל היפוך הסדר מדומם לחי. ממת, ל"ויחי". שכן, חיים, נמדדים ביחס ישיר לעתידם ובהתאם לכך, כל עתידו של המת נפסק ברגע שחייו חדלו. וחייו של יעקב אכן חדלו להיות חיים מרגע שנדמה היה לו שיוסף מת. היינו, מרגע שהוא הבין שאין לו עתיד ברוחניות. ואם אין לו עתיד ברוחניות, חייו נחשבים כמוות שכן, מהו ההבדל בין חיי אדם דוממים לאלו של חיה או של אבן שדוממת. וחייו של יעקב בטרם הוא התוודע אל יוסף, היו כ "חי מת". כמן מצב של הווה, שאין בו שום פוטנציאל לשינוי, שהרי השינוי, טמון היה ביוסף ולכן, אם יוסף, כמדרגה עתידית מת, הרי שאז אין בהווה דבר מלבד מערכת סגורה של תפקוד כזה או אחר כמו כאמור אבן, שאינה שונה מאדם, או מצמח, חיה או סתם גרגיר אבק באוויר, שבמהותו אינו שונה מכל הגלקסיות כולן או מכל אטום אחר שמצוי במציאות. היינו, שכאשר אנו עוסקים במערכת סגורה, אין כל טעם ל"גודל" איכותה שכן, היא סגורה במצבה ממילא ואין לה עתיד התפתחותי והמשכיות. ולעומת זאת, פרשת "ויחי", היא הנקודה של יציאה מגלגול זה של דומם ושל חוסר התפתחות.

"ויחי", היא הפרשה המספרת לנו, כיצד לצאת ממצבנו הנוכחי, למצב הבא של קיום ושל גדילה, אם בדרגת גדילה קטנה ואם בדרגת גדילה גדולה כדרגת תכונת יעקב אבינו, אך בכלליות אין זה משנה. שינוי, הוא שינוי. ואין אבחנה במושג שנקרא "עתיד" או "זמן", ללא השינוי, שכן, כל האבחנה במושג הזמן, מקורה בשינוי ממצב למצב ולכן מהכרת מציאות אחת להכרת מציאות אחרת. וזהו עניין מושג של "זמן". ובכדי לנבא על הזמן, קורא יעקב ליוסף בנו ויתר ילדיו כמתואר בפרשה ומספר להם על העתיד לבוא. על זמן "אחרית הימים". כלומר על זמן, שבו כל הזמנים מתכנסים לכדי ברכה אחת בדומה לאחים המתכנסים לקבל את ברכת יעקב אביהם. שזו אותה ברכה, אשר לה הם זוכים בעקבות מעשי הבורא בגלגולו את אחיהם יוסף מן הרע המתברר כטוב. ה"רע", היה מטעמם. ה"טוב", כפי שמסביר להם יוסף, הוא מטעם מטרת הבריאה הנקראת "רצונו של הבורא להטיב לנבראיו". שכן, ללא כוונתם הרעה הנקראת "רצון לקבל בעל מנת לקבל", שזהו האגו, הרע, הנקמני, לא היה עתיד לטוב. לזמן, שבו הגיע הרעב שבעקבותיו, הגיע יעקב ל"ויחי". לגלגול, של עתיד שבו הוא הפך ממת, לחי, המנבא על זמן אחרית הימים הסתום לכל, כזמן שאותו הוא חש בהווה. כישראל. כספירת התפארת, המחברת באמצע, ב"ישר-אל", בין הימין והשמאל. בין בניו שלו עצמו ובין אפרים ומנשה, בניו של יוסף, שהם נכדיו כסמל לעתיד, שממנו יצמחו הבטחות הבורא על זרע רב. על העם, שעתיד להיות עם ישראל בסופו של דבר, בהמשך, המתנקז לכדי סופו ומיצויו של העולם הזה, ככפוף לחוק הרוחני. חוק, המחייב אותנו לפסוע אל הרצון השולט בכל הנקרא "רצונו, להטיב לנבראיו", כאמור.

כל התורה כולה, מסבירים המקובלים, עוסקת באדם אחד בעצם, בנו, במי שקורא את הכתובים ומביט על המציאות מתוך ההבנה ש "כל העולם נוצר בשבילי ואני בכדי לשרת את קוני". כלומר, לזה שמבין שבכדי לצאת מהסבל של הריק הקיומי אל האושר המורגש אי שם בנקודה הפנימית שבלב, יש צורך בהפניית כל המציאות כולה למקור המכונה "אין עוד מלבדו". כך שללא עבודת הייחוד והתיקון כלפיו, האדם לא יכול לצאת ממצבו. ומתוך כך, מגלה האדם שהתורה, שהיא "מורה על האור", חושפת בפניו מצבים שונים, שעל פיהם מפרשים חכמינו את התורה, ברמת חכמת הקבלה. ובמצב הראשוני הם מסבירים, שבו אנו במצב הדומם, למרות כל התקדמותנו הרוחנית, אנו נקראים "אגואיסטים". היינו, אנו בני אדם שעושים שימוש ברצונם לקבל הנאה, עם הכוונה המכונה "בעל מנת לקבל", שזהו מצבו הטבעי של האדם כפי שהוא נולד ורוצה ליהנות בבועת עצמו. מכאן, אם האדם זכה להתפתח דיו ולהיות נאור, הוא זוכה להתקדמות אל המצבים הבאים, שמגיעים לו בעל כרחו ובמסגרתם הוא נזרק לבורות, לחסרונות, המבהירים לו את צורתו הרעה וכיצד לצאת מתוכה אל רצון אחר. אל כוונה אחרת. כלומר אל כוונה, של רצון, שמגמתו היא בעל מנת להשפיע. עם זאת, מגלה האדם הפוסע בדרך התורה ולימוד נשמתו לפי כתבי הקבלה, שהכוונה לצאת מהחומריות לרוחניות היא אינה שלמה בו. היינו, שהוא עדיין רואה שכר כלשהו במגמה הרוחנית, שאותו הוא רוצה לנצל לטובתו. ועל כך אמרו החכמים ש "מתוך שלא לשמה מגיע לשמה", היינו, שעל אף שהאדם הוא בבסיסו רצון לקבל הנאה סגור בעצמו, מגמתו הרוחנית תניע אותו מכך. ותוך כדי תנועה זו הוא יצא ממצב של "מקבל על מנת לקבל", למשפיע, אך על מנת לקבל. שזו הצורה שבה הוא שינה צורתו ליכולת של הכרת הרע. זאת אומרת לבירור, המתגלה מהארת הלימוד, שבכדי להגיע ללשמה, לאמת, להשפעה, יש צורך בדבקות מוחלטת ברעיון הרוחני, ללא שכר עתידי. כמו מת. והמצב הזה, המכונה "להשפיע בעל מנת להשפיע", שנקרא גם "לשמה", הוא מותו של הגוף. זאת כאשר מילת "גוף" מרמזת על הרצון לקבל הנאה חומרית, שאינו מבין את סיבת העבודה הרוחנית. מכאן, פונה מדרגה זו שבנו, שהיא מדרגת יעקב הכללית, לעתידה, המכונה יוסף, ומשביעה אותו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, למערת המכפלה, שמעשה זה הוא "חסד של אמת" שמבקש יעקב מיוסף. ומשם, כבר תהיה תולדה לעתיד של מדרגת אחרית הימים שהיא מימוש רצון הבורא ובו הנברא חי במצב של "מקבל על מנת להשפיע". היינו, שהאדם ממלא את רצון הבורא להעניק הנאה לנבראיו והם, תקנו עצמם לכדי כלי קבלה שהם היכולת להיות בקשר עם הבורא, שזה, נקרא השפעה. היינו, לחוש בו כהמשפיע ולקבל את השפע, משום שזה רצונו. כך, יהיה באחרית הימים. זאת אומרת, שהאדם יתגלגל גלגולים בעודו חי, שדרכם הוא יגיע לאחרית ימיו ולהשגתו הרוחנית המלאה אם בפרטיות ואם בכלליות. וגלגולים אלו שתחילתם בכוונה האגואיסטית על מנת לקבל, המשכם בהשפעה על מנת לקבל וסופם בהשפעה ודבקות המובילים לקבלה מתוך קשר עם האלקי, מתרחשים אט אט כתהליך, שהאדם עובר ונע בין מצבים כמו דומם, ל"ויחי", או מפירוד, לחיבור, בדוגמת יוסף ואחיו. היינו, שעליות וירידות, מצבים חיוביים ושליליים, הם מנת חלקו של מי שפוסע בדרך הזו שכן, עליו לאזן עצמו אט אט אל מול חוק יחידי במציאות שהוא חוק הבורא. חוק המורה על התכנסות תכונותינו הפנימיות, לכדי עתיד שבו נבורך בנצחיות שאותה מעניק ישראל לבני ישראל, היינו, יעקב לבניו. לאלו, שיחיו אחריו ומהם, הוא ימשיך את זרעו שישתבח, בדומה לאדם שעובר מקבלה, להשפעה.