Tropical Leaves

פרשת וארא - פרשנות קבלית

שמות פרק ו פסוק ב עד פרק ט פסוק ל"ה

שם, מסבירים לנו חכמי הרוח, היא אותה היכולת של המין האנושי, להעניק כינוי למצב או להרגשה, ולפיכך, מי שהשיג רוחניות ונחשב לאדם שלם, הוא זה אשר מתאר את הרגשותיו, את תחושותיו, רצונותיו וכדומה בשמות, ממש כמו שאנו יכולים להסביר עד כמה טוב לנו או רע לנו, עד כמה אנו אוהבים, שונאים וכו במסגרת העולם הזה. וגילוי זה, של הרגשת הרוחניות שבאדם, הוא גילוי של קשר אל שמות הבורא, מפני שברוחניות, אנו עדים לשליטת הבורא על המציאות ולפיה, אנו מעניקים לו "שמות" כאלו או אחרים. זאת אומרת, שכל המתרחש במציאות מבחינת מי שקשור בקב"ה, מושלך על הא-ל בעצמו ומתאר את יחסו לבריאתו, כיחס אליו, לבורא. בדומה לכך, גם הגדרות המושגים "צדיק" ו"רשע", הן עדות להרגשתו של האדם בלבו, בלי קשר לטענת פיו, כלפי החיים. היינו שמי שחש ברע בלבו, הוא מי שמרשיע את מי שברא את הבריאה ולהפך. מי שחש בטוב, הרי שהוא מצדיק את החיים, את המציאות, את הבריאה ולכן, הוא נחשב במדרגת צדיק שכן הוא אומר שהבורא הוא טוב, מעצם תחושתו בטוב. עם זאת, צדיק או רשע, מעבר להיות המצבים באדם כלשהו, הן גם מדרגות הנוגעות לעבודת האדם, כלומר, שעל אף שהאדם אולי חש ברע ולכן אולי נקרא רשע, אך אם הוא מנסה להצדיק את הרע כמשוכה שנשלחה מלמעלה ושעליה יש להתגבר , אז זהו אינו רשע גמור. עם זאת, זהו גם אינו צדיק גמור כמובן ובעצם, האדם ייקרא צדיק, רשע, בינוני וכדומה, בהתאם למדרגת העבודה שבה הוא נמצא, כמו גם על פי המצב שאותו הוא השיג.

ובמסגרת זו של יחסים, שבין האדם לרוחניות, לבורא, אם בהסתר ואם בגלוי, מכנה האדם בשמות את הרגשותיו בתוך המערכת, כאשר מילת "הסתר", לעומת "גילוי" למשל, היא גם מילה המבטאת את תחושת האדם כלפי הבורא, כמהות שנסתרת ממנו. עם זאת, השם המפורש, או אחד משמות הבורא בכלל, מקורם כבר במצב של הגילוי והיציאה מן ההסתר. ובמסגרת כל זאת, מתארת בפנינו פרשת "וארא" את הגילוי שחווה משה לעומת האבות, כ"שם", אשר עמו הוא בא לעם ישראל ולפרעה, שליט מצרים, המקביל לאגו השולט בנו ומונע מאתנו את האמונה והשגת מדרגות הצדיקות, שאליהן אנו שואפים. ובמילות הפסוק "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני 'י-ה-ו-ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב אל שדי ושמי י-ה-ו-ה לא נודעתי להם..." שמתחיל את פרשת וארא, מבהירים לנו הכתובים את גודל מעלת משה וגילויו בשם ה' ככינוי כאמור, לתחושתו במציאות הרוחנית. זאת אומרת, שהכתובים מבשרים לנו את גילויה של מדרגת משה הפנימית בכל אדם ואדם בבואו אל אותה דרגת התגלות הרוחניות כנובעת מהמקור הקדוש, הנבדל מכל חומר. ובמסגרת גילוי זה של משה, את השם הקדוש, מודגשת דרגתו על פני האבות שאליהם היה גלוי רק השם "שדי" ולמשה, מתגלית מדרגת הבינה, כך שההבדל בין זו לזו, הוא שהשם שהיה גלוי לאבות הוא מפסוק "שאמר לעולמו די" - ולמשה, יכולה להתגלות מידת השפע. כלומר, שמשה זוכה לגילוי ההארה, שתהיה לעתיד לבוא מהגאולה את האגו הנקרא עבדות מצרים, וזאת לעומת אל ש-ד-י, מקבילה לספירת היסוד, על פי המקובלים, המספרים לנו על המדרגות הנעלות הקודמות שמהן נבעה השלשלת הארוכה הזו. ומשה, להבדיל מכל מי ומה שקדם לו, מסמל את המדרגה הבאה בפרשות השבוע כסדרן, כי הוא זה שעומד לחלץ אותנו מעבדות, אם כמדרגה פנימית בכל אדם ואדם הפוסע בדרך הרוחנית ואם במסגרת התגלותו לעם ישראל ובשורתו, על הגאולה.

בפנימיותנו, אנחנו מכילים בתוכנו את התורה כולה ובהתאם, גם את עבדות מצרים ואת אותו עם ישראל, הבא לידי ביטוי בנו ככל אותם רצונות, כוונות, שעמם אנו יכולים לשמש על מנת להיות בקשר עם הרוחניות. שכן, הירידה למצרים, מסבירה הקבלה, היא בכדי לחלץ את כל אותם ניצוצות אבודים שנפלו לקליפות מחטא אדם הראשון, שעניין זה במילים פשוטות ביותר, הוא ביטוי לתפיסת המציאות שלנו, שעשויה כולה מקליפות שהן החומר, הגוף, השכל, המסתירות מאתנו את היכולת לאחוז בכוח האמונה שאבד, מרגע שנפלנו מקדושה, לרמת מציאות שדרכה היא על פי השכל והדעת. עם זאת, כשהאדם כן מגלה את אותו חסרון פנימי לרוחניות, כמעין נקודה שבלב, שמאמינה באמונה, אזי הוא נדרש בהמשך דרכו הרוחנית, להסיר את כל אותן הקליפות המכסות על רוחניותו ולהרגיש, מהי עבודת האגו האמתית, הנקראת עבדות מצרים. שעבדות זו היא מצב, שבו שולט פרעה, במסגרת אותה הקליפה הכללית של כל הקליפות הפרטיות, ושעל פי הכתוב, פרעה לא מכיר את השם המפורש שנמסר למשה. פרעה אומר "מי ה' (במקור בשם המפורש) אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'..." שפירושו, שזהו חלק האגו שאין לו גילוי במדרגה גבוהה יותר. ומשה, לעומת זאת, כמו גם האבות, עם ישראל וכו, כן היו בעלי השגה בשמות הקדושים ובכך אף הוכיח עצמו משה אל העם (בפנייתו לבורא כדי לדעת את שמו). היינו, שכך נעות תכונותינו הפנימיות ומתערבבות זו בזו בטענות שונות עד אשר מתלבנות בנו ההבנות האמתיות מהי מדרגה נמוכה יותר לעומת גבוהה יותר. מהו רצון לקבל ומהי הכוונה של להשפיע. ובאופן כללי ניתן לומר, שאלו הם בירורים שנעשים באדם באשר הוא, במידה והוא התפתח דיו לקלוט את החוק השולט במציאות, כחוק ה'. חוק, אשר מחייבנו להשיג קשר עם המקור ובהכרתנו, או שלא בהכרתנו, אנו מובלים לשם, כך או אחרת.

או במילים אחרות, הכרה בחוק הרוחני המנהל את כל המציאות ואת חיי האדם, היא זו שמאפשרת לנו לפסוע בדרכי החיים לא מתוך רע אלא ההפך, שכן, מודעות למה שמוביל אותנו במה שאנו ממילא מחויבים לצעוד בו, הוא כל המשחק. זה כך, מפני שאין לנו כל שליטה על המציאות שהרי כתוב ש"אין עוד מלבדו", אך עם זאת, התעוררות בהכרה לכל אותן אבחנות פנימיות בנו, על ידי לימוד הקבלה והחסידות, הן האמצעי שעל ידו נתעלה מעל הטוב והרע הארציים, הפסיכולוגיים, ונזדהה עם הנצחי, עם הרוחני שזו דרגת האדם. וכשהאדם עדיין חש שהוא בעולם הזה ואין לו כל קשר למקור הבריאה, לבורא, והוא מבין שבכדי להפסיק את סבל העולם הזה עליו להתעלות אל הרוחניות, אזי שפר מזלו שלא להיות כמו בהמה ההולכת אחר רצונה להנאה בלבד, אלא שמושג "אדם", הוא זה שמחפש את האמת ואת מקומו במציאות מוחלטת אחת. ואותה מדרגת משה, המתוארת לנו בפסוקי פרשת השבוע, היא העדות שעליה נכתבה לנו המצווה שעלינו "להאמין בה' ובמשה עבדו". שזוהי מדרגת האמונה במציאות אחת וברורה, שנמצאת מעל מדרגת האבות שעליה נאמר "די". שכן, עניין זה שהבורא אמר לעולמו עד כאן ולא עוד, הוא על תפיסתם את המציאות האלוקית ברמת הטבע בכללותו שהוא מוגבל, ובעל כלים סופיים וכוחות נפרדים. ורבנו משה, שהוא המשך לאבות ולשורשי עם ישראל, תפקידו בשלשלת, הוא להמשיך את ההתפתחות בעוביות גדולה יותר משל האבות, שנחשבים זכים יותר במדרגתם, לעומת המתואר בפרשות שאחרי קורותיהם. ויש להבין, שמילת עוביות, היא המושג המתאר את "גודל הרצון", כמעין כלי שהתעבה, כך שהאבות הם זכים יותר, לעומת דור משה, העבים יותר. וככל שהעביות גדלה, כך האור הנדרש גדול יותר.

משה, נודע בשם ה' להראותנו את גודל עביות הרצון ההוא. כלומר, שממנו, מתחיל אותו גילוי של המצב, שבו אנו נופלים לשעבוד האגו, כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית ביו הבתרים, כעבדות מצרים. היינו, אותו השעבוד, שבכדי לצאת מתוכו אנו כבר זקוקים להצלה, ועל כן הובטח לו לאברהם שירושת הארץ (המדרגה הרוחנית) תלויה בגודל הכלים שיש להשיג והם, מובטחים למי שיורד לשעבוד על ידי הרצון לקבל. זאת אומרת, שמה שהובטח לאברהם אבינו ומתחיל להתממש בפרשות מהולדת משה, זו גאולה שבמסגרתה הבורא ימשה אותנו מן המים שבהם אנו עלולים לטבוע ויעלה אותנו לנקודה שממנה, נוכל להתפתח לחיים של רווחה אמתית, שעניינה רוחניות, כאותה נחלה פנימית שבנו שהיא ארץ ישראל בפנימיות. ובכדי להגיע לכך, מתגלה בנו גם אותה מדרגת משה שבנו, שזוהי אותה ההכרה כאמור, בחוק הרוחני המנהל את המציאות, אשר עלינו להניח לו להובילנו אל המטרה הסופית, ע"פ בירורנו את המדרגות אט אט, בדרכי לימוד חכמת הקבלה והתורה לפיה. שכן, האדם בעולם הזה, שנמנע מדרכי הרוחניות, הוא זה שמניח לטבע לשלוט בו ולהובילו בייסורים אל הגילוי של הדרך הרוחנית. אך אם האדם מתעורר ומצליח לפעול מעל דעתו באמונה, שהכל בא ממקור אחד, הרי שאז, האדם הזה יגלה בתוכו מימוש של הכתובים כדוגמת "בוא אל פרעה" או "לך אל פרעה", כחיים במציאות, שבה פעם הוא פוסע עם הבורא לצידו, היינו, עם האמונה ופעם לא. בדוגמת משה, שפעם נשלח לבדו אל פרעה ופעם עם הבורא שבא יחד עמו. כך שהכל, זה גילויים בתוכנו ולא שהמדובר באיזו היסטוריה עתיקה או ספרות יפה. כלומר, שללא קישור הדברים אלינו, לרבדינו הפנימיים, נבזבז את הזמן במחשבה שאולי רק המדובר באיזה מעשייה ונכפור בבורא עד שנחשוב כמו פרעה ש "לי יאורי ואני עשיתיני", כלומר, שנהיה כפרעה שחשב שהוא "ברא את עצמו" ולכן, הכל תלוי בו, בנו, בלי קשר לבורא "המיסטי". לעומת זאת, לקיחת דברי פרשת השבוע פנימה, לחיפוש הקשר של העניינים בתוך נשמתנו, בהדרכה נכונה, היא שתביא לחילוצנו בסופו של דבר, מתוך בועת עצמנו, שהיא הכוונה על מנת לקבל האגואיסטית המלובשת על רצונותינו ושאותה אנו צריכים לתקן ולהפוך לכוונה שבעל מנת להשפיע, שהיא כפי שכתוב, השפעת נחת רוח לבורא מטעם השגת הקשר עמו, בע"ה.