top of page
Tropical Leaves
parasha2.jpg

פרשת בשלח - פרשנות קבלית

שמות פרק י"ג פסוק י"ז עד פרק י"ז פסוק ט"ז

פרשת "בשלח", עבור מי שקורא את הפסוקים על פי הנחיית חכמת הקבלה, היא פרשה שבה מתוארת עבורו עבודת האדם הרוחנית המרומזת בהכרעה בין ימין ושמאל לכדי אמצע מפשר. לכדי אמצע תכליתי, שמרפא את המחלוקת, את הניגודים והסתירות שמתגלים לאדם בפרשה זו, ככזו השייכת לפנימיותו. שכן, מעבר לפן ההסטורי כביכול שמתגלה לנו בתורה, הרי שעיקר קדושתה ומטרתה, הוא גילוי הפנימיות. היינו, התייחסות לכל הכתוב בה, כדבר שעוסק באדם אחד שחשק להגיע אל המטרה הרוחנית. וכך, במסגרת קריאת התורה באופן שכזה, שאינו קשור לפן החומרי והגופני של הדברים, נמנע האדם מעשיית פסל ותמונה ומבין יותר ויותר לאן עליו לשאוף. לאן עליו לטפס. ואכן, ככל שמתגלה בפנינו המרחב הרוחני על כל פרטיו, כך האבחנות מתרבות וגדלות ובהתאם, גם הסתירות. המצבים, שעלינו ליישב בפנימיותנו, שמצד אחד נמשכת אל המקור, אל התורה, אל הבורא והיהדות הטהורה, אך מהצד האחר, אנו דבוקים בעולם הזה. אנו דבוקים ברצון לקבל הנאה האגואיסטי, שלא אכפת לו כלל הקשר עם הבורא. וביניהם, עלינו להכריע. שכן, האדם, הוא זה שמכריע את המערכה ואת הרשות, כפי שכתוב ש "הכל צפוי והרשות נתונה", היינו, שהכל צפוי מצד הבורא ש "אין עוד מלבדו", אך עדיין, ההכרעה לאיזה צד להיות דבק, היא של האדם. זו, כל עבודתו ויגיעתו הרוחנית. זאת אומרת, שכל המאמץ שחש האדם שפוסע בשביל המוביל אל נשמתו, נובע מהרצון לצאת משליטת הרצון לקבל והדבקות הטבעית בו - ולעלות מעלה כדי להגיע, לדבקות באותה תכונה המאפשרת לנו לקלוט את הא-ל בתוך מציאות חיינו ברמת אחיזה ממשית, מטעם איזון כלפיו. מהכרת שמותיו.


"שלח את עמי", הייתה המשימה של משה בשליחותו אל פרעה. ואכן, על פי הפרשה, משלח פרעה את העם מעליו לאחר מכת בכורות ורק לאחר מכן, מתגלית האבחנה שהעם "בורח" ושהעם "גורש". הינו, שהמצב שבו התחילה המשימה ובו היא הסתיימה, מתהפך לאבחנות נוספות ופתאום העם כבר לא משולח סתם כך, אלא נרדף בידיו שולחיו. שכן, היכולת לצאת משליטת פרעה המייצג את האגו ואת הרצון לקבל ששולט בנו, היא אינה יכולת שקיימת בנו, היינו בעם ישראל, אלא שזוהי פעולה "מלמעלה". פרעה, מונהג על ידי הבורא בכדי להוכיח לעם ישראל ולשאר העמים, את גדלות ה'. את העובדה, שהעולם בו אנו חיים הוא תכליתי ותבוני ומאוחד לכדי דבר אחד שלם, שנסתר מאיתנו עד שנשיגו. כך שבטרם השגתנו את השלם, את הא-ל, אנו עדיין תחת הרצון לקבל שבאמצעותו הבורא מנהיג אותנו בדרכנו. עם זאת, בבואנו אל המסע הרוחני על פי חכמת האמת, נחוש כיצד רצונותינו לא משלימים עם שליטת הבורא על העולם, כפי שפרעה טוען "מי ה' אשר אשמע בקולו". זאת אומרת, שאותן תכונות שבנו, שמתנגדות לעשייה הרוחנית ולגישת עבודת האמונה כהשגה ממשית, הן אלו שמקרבות אותנו למצב הראוי כפי שכתוב "ופרעה הקריב". היינו, גרם לעם ישראל לזעוק לקב"ה ובכך, גרם להם להתקרב אל עבודת הלב הקרויה תפילה ובקשה. שהרי מצד עצמנו, אין אנו יכולים כאמור, לצאת תחת שליטת הקליפות, הפרעה ומצרים, שהם האגו והכוונה הזדונית של הרצון לקבל, אך אנו יכולים לחשוק בכך. כלומר, שאנו יכולים לנסות ולמצוא תחבולות כיצד לעשות זאת, שזה נקרא "להשתדל" להיות דבקים במקור שממנו נובע הכל. ובכך, בעבודת ההשתדלות, שבמהלכה אנו מאבחנים אבחנות ומבררים את הקדוש מן הבזוי, אנו גודשים מעין סאה פנימית שאחריה, כל שנותר לנו הוא להתפלל לישועה וגאולה. שכן, למרות כל רצוננו, השתדלותנו, עבודתנו ויגיעתנו, עדיין מה שחסר לנו, הוא גילוי של המקור, שאותו אנו רוצים לגלות ושלשמו, אנו עושים את כל הדרך הזו. בלעדיו, בלי נס ישועתו, אנו סגורים בתחום גבולות עולמנו הפנימי, למרות כל עושרנו וחוכמתנו. ללא ישועת ה', אין לנו דרך לדעת את האמת לאשורה.


אנחנו, צריכים להגיע להשתוות הצורה ואיזון עם הרוחניות, בכדי לצאת מסבל העולם הזה ובכדי לממש את סיבת קיומנו, שאולי עוד נסתרת עבורנו. ובמידה שבה הגענו למצב של אבחנות רוחניות נכונות, כך יתממשו דברי התורה והפרשות שבה בפנימיותנו, ברמת הכרה ומודעות לתהליך. עד שזה קורה, מכונה המצב "הסתרה". הלימוד, הוא שמסיר את ההסתרה. הלימוד, מוביל להאצת האבחנות ולמצב של הבנת חיינו תחת הקליפות וברצונות העולם הזה ומשם, נשיג רצון ותפילה להשגה רוחנית. זוהי סגולת הלימוד. שכן, ללא לימוד תורה, חסידות, קבלה וכל הקשור בכתבי הרוח, האדם לא יכול להתפתח דיו ולחוש כיצד כל כוונותיו מנותקות מיחס נכון למציאות, לעומת היחס הנכון שעליו הוא קורא בספרים. וכך, ככל שהאדם מתקדם בלימוד ובדרך ועובר את שלבי הכרת הרע, הוא עתיד להגיע למצב של יציאה תחת שליטת האגו. תחת שליטת קליפת פרעה, שתשלח אותו תחתיה מרוב השתדלותו להיות עובד ה'. 


עם זאת, כשזה קורה ואכן האדם מצליח להגיע למצב שבו הא-ל לא מכביד עוד את לבו והרצון לקבל מסכים לעזיבת עם ישראל, המשול לכוונות הטובות שבאדם, שוב מתהפך לבו של פרעה. שכן, האגו שלנו, מבחין שרימינו אותו, שהשתמשנו בו ושניצלנו אותו ושעכשיו, לאחר כל התפתחותנו, אנו בורחים ונמלטים בחופזה. היינו, שאנו עוזבים, רגע לפני שיצר הרע שבנו יתחרט וירצה שוב לשעבדנו אליו. למרות זאת, כשהאדם נגאל באמת, אין לו עוד ספק בשליטת הבורא ולכן, הוא סומך על הבורא, למרות כל התנגדויות השכל, לאמונה, כאותו כח שקושר בין האדם, למקור. ועל כך אומר ספר הזהר, שלמרות שהעם התיירא מפרעה גם כשהוא כבר שלחם, עדיין הם סמכו על ה' ולא באמת ברחו, אלא שמו עצמם כבורחים. היינו, שהחכמים שהקיפו את פרעה, סיפרו לו שהעם לא הולך בשלווה, בדרך רגילה, אלא הולך יומם וליל, כמו אנשים שבורחים. וההוכחה הנוספת לכך, היא מסלולם, שמעיד על בלבולם בדרך מרוב לחץ. זה, אומר הזהר, נועד בכדי למשוך את פרעה למחשבה שהעם לא "משולח", אלא נמלט. מה שאכן מרגיש האדם מצד האגו של עצמו, כאשר הוא מעז להפנות את לבו לעבודת האמונה. כך שאדם שכזה, חש שמצד אחד הוא נמלט אך יש לו במי לבטוח והוא יודע שגם הרצון לקבל בא מטעם הבורא, אך מצד שני, הוא חש את המשיכה החזקה לאגו, במסגרת טענות הגוף והשכל שאומרות לצד המאמין שבנו "אם נגאלת, אם שולחת, מדוע אתה בורח?". ומטרת ההתחזות הזו, היא כאמור, בכדי להטביע את פרעה בים ולהוכיח לו שוב, למלך האגו, כיצד הוא עצמו נשלט על ידי הבורא. על ידי אותו המקור ששולט בכל אך נסתר מרצונות הגוף האגואיסטי שרוצה שליטה עצמית והשגת הנאה במסגרת צרה ומצרה בלבד, של חיי העולם הזה. עולם, שיבוא לסופו בצורת תפיסתנו הנוכחית ומשם, תנתן לנו האפשרות לחצות את הים הסוער, לכיוון הנחלה המובטחת.

bottom of page