"וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם הישב עליה - החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב? ומה הארץ אשר הוא ישב בה - הטובה הוא אם רעה? ומה הערים אשר הוא יושב בהנה - הבמחנים אם במבצרים? ומה הארץ - השמנה היא אם רזה? היש בה עץ אם אין? והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והימים ימי בכורי ענבים" (י"ג, יח-כ).

יציאת מצרים, המסמלת את היציאה של האדם מן האגו, היא מה שהאדם צריך לשאוף אליו  על פי הקבלה, ואף לאחר מכן, עליו לזכור ולשמור את חשיבות המעמד. שכן, כל גודלם של החיים מתגלים לאדם במלוא הדרם רק לאחר שהוא יוצא משליטת האגו (הנקרא "פרעה", מלשון הפרעה) ומעבדות מצרים ("מצרים", מלשון צר, צרות), לעבודת ה' במדבר. עם זאת, היציאה מן האגו וההליכה בדרך הרוחנית, היינו בדרך ה', הם רק תחילת המסע אל הטוב המוחלט, שתחילתו כאמור, במדבר. כינוי, לאותה שממה פנימית שבה חש האדם, כשאינו יודע כיצד להתנהל ללא בירורים וכשהכל סביבו נראה אותו דבר, כלומר רק חול וחול, ללא תנאים מינימליים. שהרי, בחיים שבמדבר, בניגוד לחיים בתוך האגו, האדם מבין שעליו לפעול על אף חוסר ההבנה של השכר המצופה לו, לעומת חייו הקודמים, באגו, שבמצרים, שבהם היה לו בטחון והבנה שבסופו של דבר יש תוצר ושכר מכל פעולה ופעולה. וברוחניות לעומת זאת, שראשיתה "במדבר", שכרו של האדם לא מתגלה כפי שאנו רגילים לעניין בתפיסת המציאות החומרית, ללא תיקון. ללא שינוי כזה, שתחילתו בהתגברות על השכל שדורש לדעת מהו השכר (נעשה) וסופו, בקבלת השכר בפועל (נשמע) כהארה רוחנית (תורה)

ארץ ישראל, כסופו של מצב ה"מדבר" שבפנימיות האדם, היא מימוש המציאות על כל עומקה. היינו, שהיא, ע"פ חכמינו, מבטאת את השגת המצב שבו אנו שליטים על רצוננו (רצון מלשון ארץ) למילוי רוחני (ישר-אל), שכן, זוהי כל מטרתנו על פי חכמת האמת. כלומר, שהאדם המחפש את משמעות החיים והולך בדרך הקבלה ושואף להגיע ליעד כלשהו שבו הוא משיג גילוי מלא של כל המציאות הרוחנית, הוא אדם שרוצה להשיג את הארץ השלמה. הוא זה, שמעוניין לעלות אליה. והמרגלים שבפרשה שלפנינו, הם על פי הקבלה, כל אותן המחשבות ששולח השכל שלנו, בכדי לבדוק מה טיבו של רצון זה שבנו. היינו,  איזו מן קרקע יש שם והאם נתן בכלל להשיג דרכה שכר כלשהו ולכבשה, כפי שאנו מכירים זאת מחיי האגואיזם האינטרסנטי. זאת אומרת, שהמרגלים שבפרשת ב"שלח", בהתאם לכל האמור עד כה, אלו הם אותם ספיקות שמתעוררים בפנימיותו של האדם בקשר לקיום האל בעולם ובאותה הרוחניות, הדורשת את עבודת האמונה, את עבודת הארץ, שאותה נתבקשו המרגלים לרגל. עם זאת, חטאם של המרגלים, הוא לא  בכך שאמונתם אינה במלואה, אלא שהחטא, הוא עקב אי התגברותם על דעתם וכתוצאה מכך, הוצאת דיבת הארץ. זאת אומרת, שהמרגלים שבאדם, מתגלים לו כשהוא פוסע בדרך למימוש רוחניותו, על ידי מצבים שונים שבהם הוא מצטער על היציאה למסע, מפקפק באמינותו ומהימנותו ובהתאם, שולח מרגלים לתור את הארץ. לנסות לדעת עד כמה הדבר כדאי. כלומר, להבין, האם משתלם ללכת בנתיב הזה שאליו לוקח אותנו אותו רצון קטן להבנת משמעות החיים, שנמצא מול כל אותם רצונות חומריים וגופניים שדורשים את מילויים בתענוג של חיי העולם הזה, הסופי

היצר הרע, מתגלה רק למי שיכול לתקנו. וסיפור זה, של המרגלים, העוסק בשאיפתו של האדם להשגת האושר השלם, כהארץ השלמה, מפרט בפנינו כיצד מכיר האדם בדרכו, באותו אגואיזם, באותו יצר המביאו לכדי חטא כחלק מן המסע הרוחני. היינו, שרק למי שקשור לדרך הרוחנית נחשפים הכלים הגדולים שבהם אפשר לקבל מילוי והנאה ובעצם לתקנם, לכדי שימוש נכון. התגלות היצר, שהוא הכלי המקולקל והאגואיסטי של האדם, שאינו מתעניין ברוחניות וסופו למות עם הגוף, מורגשת בנו כמנוגדת לשאיפה הרוחנית ולכן, כחלק מהדרך, יש להלחם בו, ביצר. ובכדי להתקדם נכון ולהשיג מצבים של נצחון היצר, האדם צריך לשים את מבטחו באופן עיוור ב "אין עוד מלבדו". כלומר, להתעלם מהספיקות שבשכל  וממה שהעיניים רואות על מנת להפנות את היחס הפנימי לרוחניות, על פני הגשמיות. ועבודה זו שהאדם עושה, מעל דעתו ולמרות מה שמצוי כציור העולם הזה, שכרה הוא אמונה. כלומר השגת היכולת האמיתית להתגברות על הדעת והגוף שמתנגדים למסע הרוחני. זאת אומרת שעל ידי כך שהאדם שם מבטחו בבורא, הוא משיג תכונה זו שמאפשרת לו לפעול לאחר מכן בצורת "השפעה" על הקיום, כך שמורגשים בו החוקים הרוחניים. כוחות, שאותם מתבקשים המרגלים לבדוק, אך נכשלים במבחן היצר ונותנים דעתם בניגוד לציווי של "נעשה ונשמע", המאפשר להלחם ביצר, דווקא על ידי התעלות מעליו והתרוממות מעל כל הלבטים

עניינים שונים בפרשה:

 - "עמלק": ראשי תיבות של הכוונה  האגואיסטית שיש באדם "על מנת לקבל" (עמל"ק). כלומר, שבכדי שהאדם יוכל להגיע לתכונת ההשפעה ולכוונה רוחנית הנמצאת מעל האגו, עליו להרוג את העמלק שבתוכו ובזאת, לזכות בכלים שלו. זאת אומרת, שהאדם אינו הורג את הרצון אלא את הכוונה ובכך מתקנה ומהפכה והוא משתמש עם אותם הרצונות,  אך בצורת השפעה רוחנית

 - "ונהי בעינינו כחגבים" : היא טענת המרגלים על יושבי הארץ. היינו, שהאדם השואף להגיע לרוחניות, הנקראת ארץ ישראל ומעין עולם הבא כגון יום השבת וכו, מרגיש שהוא קטן כמו "חגב", לעומת הרצונות האחרים הגדולים והרבים שבו ושמתנגדים לרוחניות שאליה הוא שואף. חגב, היא ההרגשה שבה האדם "חג", כמו מקיף ועף מעל, למצבו הנקרא "אחוריים", שהם "גב". כלומר, שבניגוד למצב ה"פנים", שהם גילוי -  האחוריים שהם גב, מבטאים הסתרה וחוסר גילוי פני הבורא

 -  "ויוציאו דבת הארץ" : היינו, שאמרו לשון הרע על היכולת להשיג רוחניות, שישנו מצב כזה בכלל ושחשיבותו של מצב זה הנקרא רוחניות, היא הדבר הגבוה והנעלה ביותר שיש. שכן, למרות כל סיבת השליחות והריגול שנועדו לבדוק את טיב העתיד לבוא, נאמר בסוף הפסוק "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ..." וכו, בכדי להבין כיצד לנהוג בפנימיות כלפי הטענות השונות של הגוף, לרוחניות. היינו, לדעת מלכתחילה שבסוף המעשה יש להתחזק ולהביא מפרי הארץ ולא להתרכז בצרות שיש בה

 - "וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת..." : שבת, הוא הזמן שבו מתקיים החיבור בין הבורא לנברא, בין ספירת כתר של הבורא כמלך, לספירת המלכות המייצגת את הנשמות כזמן המוכר לנו כשבת המלכה. מצב, שעליו כתוב "מעין עולם הבא", שכן שבת, היא תוצר של עבודתו הרוחנית של האדם בששת ימי המעשה, בחיקויו את מעשי הבורא. מנוחה בשבת, פירושה חוסר הרהור ונסיון של התקדמות נוספת במדרגות, אלא שמירה על המצב הקיים כהודיה והשלמה עם הקשר לרוחניות ואפילו שהוא רק במקצת. "מקושש" ו "עצים", הן המילים המצביעות על "קושיות" ו "עצות", שהאדם מחפש בתוך המצב המושלם הנקרא שבת. זמן, שבו האדם צריך לעבוד את השבת בחוסר בירורים נוספים הנקראים קושיות ועצות שהן קישוש עצים. לכן, על חטא זה, בדומה לתיאורים רבים בכתובים, מחשבותיו של האדם רוגמות וסוקלות את אותו החוטא עד מוות. המעשה שנראה פתאום כלא קשור לפרשה, בא לתאר את המצב שבו העם חזר בתשובה, המרגלים מתו, משה התפלל לסליחה על תלונות העם וטענותיו (תאנים) וכך, כשלבסוף יש הסכמה על חשיבות הארץ (הרצון לרוחניות) והשבת, עדיין נותר עוד דבר קטן שכפי שכתוב "לא פורש מה יעשה לו". לכן, אדם שמגיע לבירור הנכון מה עליו לעשות לאותן כוונות אגואיסטיות שבו המונעות ממנו רוחניות, מבין שעליו לרגום את כוונתו הזדונית באבנים ולבערה מתוכו.