"ראה, אנכי נתן לפניכם היום: ברכה, וקללה"

כך, במילים אלו, נפתחת פרשת "ראה", אשר בה מפורטים המצוות והעניינים שלגביהם העם צריך ללמוד את הגבול שבין רע וטוב. בין מה שגורם לברכה ובין מה שגורם לקללה. "ברכה", היא מה שבו זוכים כשמתנהגים בהתאם לכללי המציאות הרוחנית ולעומת זאת, "קללה", היא מה שמרגישים כשעוברים על דברי הפרשה. כשעוברים על החוקים והמצוות המפורטים בה, בפן הרוחני והפנימי. וכפי שהמקובלים מסבירים, כל המדובר בדברי התורה, אינו עוסק, אלא באדם אחד ובמה שעובר עליו ועל נשמתו במהלך דרכו הרוחנית.

 היינו, שאין התורה עוסקת חס ושלום בספרות יפה או תיאור היסטורי גרידא, שכן זו היא "תורת אמת"  ולכן, היא פונה למי שתר אחר האמת, בכל זמן שהוא. אדם כזה, רואה מעבר למצב הגשמי שהיא מתארת, גם את פנימיות נפשו כחלק מה"סיפור". ובהתאם לכך, מסבירים כתבי הקבלה את תכני התורה, על פי הלכי ליבנו ומה שמתרחש בו. וכך למשל,  אותו מרחב שנקרא "ארץ ישראל", המתואר בכתבי הקודש, מעבר להיותה ארץ ברמה החומרית, הרי שמדובר על דבר מה שמקורו בעמקות רוחנו. שכן ארץ ישראל, היא תחושת האושר והנחלה השלמה שבקרבו של האדם שמגלה את משמעות החיים. 

ישראל, היא המקום שבו העם, האדם, צריך להבין ולהפנים את הסדר ואת העקרונות שמביאים להתקדמותו או לנסיגתו, חס ושלום והיא השם של אותו חלק שברצון לקבל הנאה של האדם, שעמו הוא צריך לדעת ללמוד לחיות בכדי לזכות במה שנקרא "ברכה". כלומר, ארץ זו, היא אותה תחושת טוב ואושר כאמור, שמקורה במילוי נפשי פנימי של הפוסעים בדרך הרוחנית. ועניין זה של קבלת טוב ועונג המכונים ברכה, הוא המטרה שלשמה מלכתחילה, יצר הבורא את העולם שכפי שכתוב שסיבת הבריאה היא "רצונו להיטיב לנבראיו". והטבה זו, מכונה במילה אחת "ברכה". היינו, קבלת הרגשת עונג שנובעת מהשגה של תובנה בתוכנו. של ההבנה, כיצד התורה עוסקת בעצם בנו ומראה לנו, כראוי לשמה, את הדרך לרוחניות האמתית שמביאה אותנו לחוסר תלות בחומר, בגוף ובמצב הרוח. זה המקום, שבנשמתנו נקרא "ארץ ישראל". 

ספר הזהר מסביר שהסיבה שנפתחת התורה באות ב', היא בכדי לציין את הברכה שהבורא עתיד להעניק לעמו היושב בנחלתו. היינו, לאותם בני אדם שיעברו את המסע הרוחני הפנימי שבסופו הם מגלים את הקשר שלהם עם מקור היווצרם. את הקשר עם שרש נשמתם. עם הטבע האלוקי שמעל  טבע רצוניות האדם, כפי שכתוב ש"כולם כבהמות נדמו". כך שבעצם, אין הבדל בין האנשים לשאר בריות הטבע, מלבד החיפוש אחר האמת. אחר הברכה. אחר הרוחניות המבדילה אותנו מ"סתם" יצורים, לבעלי פוטנציאל אלוקי

"אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן"

השגת מציאות רוחנית, היא מטרתו של האדם הפוסע בדרך שאליה מובילה אותו שאלת משמעות החיים. שכן, אושר אמתי והשגת המצב המושלם והטוב, מצויים רק בקשר שמשיג האדם עם הבורא, שאינו חלק מ"האגו" המובנה בנו, שבמסגרתו יש לנו את תחושת עצמיותנו בלבד. ותפיסת מציאות שכזו, של חיים בבועה של  אגואיזם בלבד, היא על פי הקבלה, המצב שבו האדם חי ועובד במצרים (מלשון "צר") ולכן, השגת מציאות הבורא שמחוץ להרגשת האגו הפרטית, מכונה יציאת מצרים, כתחילת המסע, לארץ ישראל. לחלקה, שאליה אנו צריכים לשאוף במסגרת מציאות של אושר שבה אנו חשקים. "ארץ ישראל", היא הרגשת האושר. היא הכינוי, למצב של שמחה תמידית , כאותה הברכה, שמושגת מתוך שמירה על החוקים שחלים על האדם שנגלה בפניו המימד הרוחני. 

לכן, רוחניות, היא המושג המבטא את מצבו של האדם שיצא מתוך עצמו, מתוך עבדות האגו החומרית, אל מצב שבו הוא מחוץ לאגואיזם הצר של ה"אני", והיא הדבר שאותו האדם צריך לרצות בכדי להתפתח בבואו לדרך הזו. בבואו לארץ ישראל כנחלת השמחה התמידית. היינו, ש"שמירה על הקשר" עם הבורא עצמו, היא הסדר הנדרש להמשך הברכה כפי שמתאר זאת הפסוק. ו"קללה", חס ושלום תגיע, רק בזמנים של חילול הסדר. כשיהיה זלזול הנובע מהתרגלות למצב. ומכאן, שערנות, היא מה שנדרש מהעם שנכנס לארץ , מן האדם שפוסע בשביל שמובילו אל עתידו המושלם

פרשת "ראה", לעומת הפרשות הקודמות, מסבירה הקבלה, הוא במעבר והעלייה למדרגה הבאה מן המדרגה הקודמת של שמיעה כפי שכתוב בפרשה שלפני "והיה אם תשמעון...". עתה, משנתתי לפניכם את הברכה והקללה, נדרשת מן האדם המשול לעם, דרגת הראיה. שכן, אחיזה במציאות על ידי העיניים, בנוסף על האזנים, באה לבטא את שלמות הרגשת האדם בתפיסת מציאותו אשר עתה הוא עוד לא יוכל לטעון לגביה חוסר ידיעה כלשהו. הספקות נעלמים. 

היינו, שבזכות הראיה, ניתנת לאדם היכולת לחוות את הדברים אחרת והוא כבר אינו מתבסס על שמיעה בלבד ועל חוסר שלמות שמצריך עבודה נוספת. דרגת ראיה, היא ביטוי לרמת האדם בכניסתו למצב המושלם המכונה ארץ ישראל, כך שהיא הרגשת ה "זבת חלב ודבש" שבה זוכים כשמקיימים את סדר המציאות הרוחנית. את מה שפועל עלינו ממילא, בהסתר או בגילוי. זאת אומרת, שאותה מציאות רוחנית וקשר עתידי של כל נשמה ונשמה עם הבורא, היא בררת המחדל והחוק הקיים. 

ופסיעה בדרך המובילה לאיזון מולו, סופה הוא השגת נחלת טוב נצחית. לעומת זאת, כשהמצב הוא בהיפוך, בהסתר, כפי שרוב העולם חש, נוצרת תחושת הגלות והסבל. ו"סבל", מסבירים המקובלים, חש מי שנמצא במצב של חומריות ותאוות העולם הזה, הסופי. כלומר, של מי שמוגלה לגלות, מהקשר עם הכוח העליון. או במילים אחרות, סבל, מקורו בחוסר איזון עם המימד הרוחני ומניתוק הקשר עם הבורא. כך שהיציאה ממצב זה של גלות והכניסה אל המצב של המדרגה הבאה, היא ההתפתחות הנוספת באדם שעבר את סבלות מצרים ועבדות האגו והשיג בפרשת ראה "הסבר", מה עליו לעשות בכדי לא לחזור אחורה. בכדי ללכת קדימה ולהתרומם מעלה אל ה"אני" האינסופי שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. ההתחברות, מביאה ליצירת "עם", אם בכל אדם באופן אישי ואם באנשים המאוגדים יחד כבני ישראל. אומה. של כאלו החיים יחדיו בארץ אחת ומחליטים מתוך נאורות שטרם התפתחה בשאר עמי העולם, להראות את הדרך והאור, לשאר