מילים שונות בשפתנו, מתארות לנו הבחנה בין שני דברים או יותר, כשהמילה המוכרת ביותר היא מילת "הבדל", שכשמה כן היא ובאה "להבדיל" בין דבר זה לדבר אחר מבחינות שונות. מילים דומות למילת "הבדל" הן "פער", "הפרש" וכדומה, אך המשותף לכל אלו, זהו העיסוק בעולם הגשמי ולא ברוחני (שוני בין עניינים שבעולם הזה). שכן, כדי לתאר את מה ששונה בין הרוחני לגשמי, אנו משתמשים במילה "קודש", או "קדושה", שעניינה, מה שמפריד בין מה שבעולם הזה כעולם החומר, לבין מה שקשור לקב"ה כמציאות רוחנית, שאין קשר בינה ובין העולם הגשמי והחומרי. לפיכך, ניתן להגיד על דברים שונים שהם "קדושים", כי הם מופרשים מהעולם הזה ועוסקים ברוחני, ובהתאם, התורה נקראת קדושה, הבורא נקרא קדוש, יש תשמישי קדושה וכדומה ובעצם, כל מה שהוא "קדוש", נחשב למופרש מן הגשמיות ובדומה לכך, גם כשגבר ואישה נישאים, נחשבת האישה ל"קדושה" ועל כן אומר לה הגבר "הרי את מקודשת לי". כך שמתוך שהגבר מקדש את האישה, היינו, מבדיל אותה מיתר כל הנשים והופך אותה למיוחדת, אז הם הופכים יחד לקשורים למערכת הרוחנית שאליה הם "נישאים" (מתרוממים) ועל כן הם נקראים "נשואים", כלומר, שהם מעל העולם הגשמי ושעצם ייחודם, מקרבם אל הכוח העליון. והוא, הכוח העליון, גם הוא, קשור בקדושתו לדבר אחד בעולם שזהו עם ישראל, השכינה הקדושה, כנסת ישראל, שאלו הם אותם ביטויים וכינויים לקשר המיוחד שיש בין הקב"ה (כחתן) אלינו (ככלה). היינו, שכמו שגבר ואישה מתייחדים זה לזו בעולם ולא קשורים עוד באחרים, כך הבורא קשור גם הוא לעם אחד בלבד, ככלתו, שרק אליה הוא קשור ולא לשאר עמים.

ובפרשת השבוע "קדושים" (שלעתים מחוברת עם הפרשה שלפניה "אחרי מות" ולעתים לא), באה התורה להדגיש ולהורות לנו כללים שונים, כיצד אנחנו יכולים להפוך ולהיות דומים לכוח העליון, הקדוש, בזה שנהיה דומים לו בתכונתנו, שבלא קדושה חס ושלום, אנו הפוכים ממנו ועל כן לא נקראים "קדושים". ובכדי להבין את הדבר היטב, צריך לדעת שההפרש שיש בינינו ובין הבורא הוא בכך שהוא כולו כוח של נתינה והשפעה ועל כן, כל עניין הבריאה מטעם הבורא, הוא בכדי למלא את הרצון ההפוך מהרצון לתת ולהשפיע (של הבורא) ונקרא רצון לקבל, שזהו חומר הבריאה, כפי שמסביר לנו המקובל בעל הסולם זצ"ל. היינו, שמפני שהבורא כולו טוב ורצון לתת ולהשפיע, אז הוא ברא בריאה שנקראת "רצון לקבל", את אותה הנאה שהוא רוצה לתת ומשול הדבר ל"כלים", (כמו כוס למשל, שיש בה חיסרון לקבל לתוכה דבר מה) שבהתאם, אנחנו, כבריות (כלים ריקניים הכמהים להנאה) רוצות וזקוקות כל העת לקבל לתוכנו דבר מה, מטעם חסרוננו. והמילוי הזה, של אותה הטבה שהבורא רוצה לתת לנו, נקרא באופן כללי "אור", שהוא על פי אותו משל של כוס, דומה למים, הממלאים את החיסרון שבכוס, כך אנו. מהותנו, זהו הרצון לקבל הנאה וחיסרון, כלים, שמשתוקקים כל העת לקבלת ה"אור" שמשול להנאה אשר אותה אנחנו רוצים לקבל בצורות ודרכים שונות, אך עם זאת, ההופכיות הזו שבין הבורא ובינינו, עם כל ההשלמה שבה, היא שמפרידה אותנו, ממנו.

המקובל בעל הסולם קורא לנושא זה שהוסבר בשם "השוואת הצורה", כאשר אנו קרובים בתכונת ההשפעה שלנו לבורא - וחס ושלום, להפך, כאשר אנו לא מתקנים את עצמנו ונשארים בכלים של הרצון לקבל הטבעי שלנו, שבהם ברא אותנו הבורא, שאו אז, אנחנו ב"ריחוק הצורה" או ב"חוסר השתוות הצורה" עם הכוח העליון. זאת אומרת, שלמרות שהרצון לקבל הנאה והאור המתפשט מהבורא (כמילוי והנאה) משלימים מצד זה, הרי שהם גם הפוכים מהצד השני של הדברים ומכאן, שכדי שנהיה קשורים לכוח העליון וקרובים אליו, ניתנה לנו התורה וניתנו לנו המצוות, שבעזרת אלו, אנחנו יכולים לתקן את הרצון לקבל שלנו, שלא יהיה רק בעל מנת לקבל לעצמנו (נקרא גם אהבה עצמית ואגואיזם) אלא שהוא יהיה גם קרוב לתכונת הבורא שהיא להשפיע. היינו, שצורת הקבלה שלנו את השפע והתענוג, לא תהיה כמן בהמה שרק ממלאת את עצמה, כי אם שנוכל לקבל, בעל מנת להשפיע, שזהו התיקון הנדרש מאתנו על הכלים הטבעיים שבהם הבורא ברא אותנו.

ופרשת "קדושים", על פי כל ההסבר עד כה, עניינה הוא הוראות, כיצד ננהג בדומה לבורא, ובהתאם, נהיה דומים לו ועל כן, קשורים אליו ודבקים בו ובזה, לא נהיה עוד רחוקים ממנו, שזהו עיקר הסבל שלנו בחיים, שהוא משם נובע, אם בידיעתנו ואם בלא ידיעתנו. או במילים אחרות, אנחנו עוברים ייסורים בחיים מפני שאין לנו קשר עם ה' שנקרא גם "טוב ומיטיב" ובעצם, כל עוד אנו רחוקים מנותן ההטבה הטוב וכל עוד אנו הפוכים מתכונת הנתינה שלו ושרויים רק ברצון שלנו להרגיש הנאה לעצמנו ולא לתת, רע לנו. וכשאנו מתקנים את עצמנו ומתחילים לרצות להיות דבקים בבורא ולצאת מתכונת האהבה העצמית שלנו, שכל כולה "רצון לקבל על מנת לקבל", לעצמנו, אז אנחנו מתחילים להתקרב אליו ולהתקדש שכן, תכונתנו ותכונתו, מתחילות להיות דומות, ומבחינה רוחנית, זה מביא אותנו ל"השתוות הצורה" מולו ולקדושה, שמעל עולם החומר, הגשמי.

אנחנו, כך או אחרת, מלאי תאוות ורצונות לקבל לעצמנו ועל כן אנחנו גם משקרים, גונבים, חושבים מחשבות רעות, מסרבים לתת ומנסים להבין כל העת כיצד אנחנו מיטיבים עם עצמנו, גם אם זה בא על חשבון הזולת. והבורא לעומתנו, שנקרא "קדוש" כי הוא מובדל מתכונתנו, מורה לנו שכדי שנהיה דבקים בו, עלינו לפרוש מדרך זו של גניבה, של שקר, של הונאה ורצון לקבל ולנצל את הזולת, כך שככל שנפרוש מעניינים אלו ואחרים שמוזכרים בפרשה, כך נהיה גם אנחנו קדושים וקרובים אליו, כי דרכי פעולותינו, תהיינה דומות יותר מולו, כקדוש. ומבהירה לנו התורה בפרשת השבוע מראשיתה, שיש הפרש גדול בינינו כנבראים ונאצלים שכל העת רוצים לקבל לתוכם הנאה ולמלא את החיסרון שבנו, לעומת הקב"ה, המאציל, שברא אותנו בעל מנת לתת לנו מילוי, אך כאמור, עם כל ההשלמה שבין המצבים (רצון להשפיע מול רצון לקבל) זה מה שמרחיק אותנו מהבורא ודורש תיקון, כדי שנהיה דבקים בו. שבמידת הדבקות שלנו בו, כך נצא מהסבל שבחיינו ונוכל לזכות להטבתו השלמה וזו תיקרא "השתוות הצורה" וקדושה, כשמנגד, כל עוד לא תיקנו את עצמנו אנחנו בחוסר דבקות בו ובחוסר השתוות הצורה מולו ועל כן, אנחנו גם סובלים בחיינו, כי אין לבורא יכולת להטיב לנו, הטבה שלמה. והתיקון, כמוסבר, זוהי דרך שבה עלינו לפסוע (על ידי לימוד תורה וקיום מצוות) תוך הפיכת טבענו מרצון לקבל לעצמנו, לרצון לקבל, על מנת להשפיע, שנקרא גם "לעשות לו יתברך, נחת רוח", כי הוא זה שמאפשר לנו לצאת מהכלים הטבעיים שבהם נבראנו, לכלים חדשים, של "קדושה", שדרכם אנחנו הופכים בתכונתנו, דומים לתכונת מי שברא אותנו ובכך, עושים לו נחת רוח כי הוא יכול להשפיע לנו את מלוא ההטבה שלשמה, הוא ברא אותנו. כלומר, שמטרתו בבריאה הייתה רצונו להטיב לנו והטבה זו מוגבלת, כל עוד אנחנו בכלים מוגבלים, בלתי מתוקנים, ש"נסתמים" בכל עת שאנחנו ממלאים את הרצון לקבל הנאה הקטן שלנו, לעומת העבודה עם הכלים דהשפעה, שבהם אין הגבלה ומכאן, שהבורא יכול להשפיע לנו את מלוא ההטבה, בהגשתנו תיקון על הכלים, שיהיה ממקבלים, למשפיעים.