שני עניינים עיקריים שבהם עוסקת פרשת "כי תישא" הם עניין תרומת מחצית השקל וחטא העגל שממנו משתלשלות אח"כ בקשות משה לפני הקב"ה למחילה ע"י 13 מידות הרחמים. שהן המידות, שמוזכרות בתפילה שבסידור שבאמצעותן גם אנו עושים שימוש באותה יכולת לבקש את רחמי השמיים. היינו שאנו עושים דברים כפי שמשה רבנו עשה ולכן בעליה לתורה נאמר שאנו יודעים כיצד להתפלל באמת. נאמר שתורתנו היא אמת ושחיינו הם אמת. שכן, אמת, היא היכולת לעשות מעשים שמחברים אותנו לתפיסת המציאות הנכונה שבה צריך להיות. כלומר, אם אנו כרגע במציאות שקרית שבה אין לנו השגה מינימלית בשליטת הבורא על הבריאה, הרי שאז, אנו צריכים לשאוף ולגלות את האמת שהרי הסבל שלנו, מקורו מחוסר חיי אמת. מחיי חומר ורצון גשמי, שהם רק קליפה על הדבר היחיד שהוא אמיתי וזוהי הרוחניות ומציאות ה'. אנו כעם, חוזרים על פעולותיו של הצדיק, שידע מה להגיד וכיצד לנהוג, בכדי לתקשר אם אותה מציאות עליונה ובהתאם, אנו, ש"מחקים" את פעולותיו, זכינו להיות עם של דוברי השפה היהודית, שיש להם ספר הוראות כיצד לפנות לאותו כוח עליון שמחכה לנו. שרוצה וחשק בתפילתנו וב"דירה בתחתונים", היינו שיהיה לו משכן בנו. בבני האדם הארציים. הוא רוצה להפוך את לב האבן שלנו ללב בשר, שדרכו נחוש את הקשרים האנושיים בינינו כהתגלות שלו. כך שהוא, מתגלה כשאנו מסוגלים להכיל אותו בינינו מתוך תובנת הקבלה הפשוטה של כך שבכדי להגיע לאושר האמיתי בחיים הנקרא "ואהבת את ה' אלקיך", צריך תחילה לאחוז בכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך". ואנחנו, כעם, שהולך במדבר השומם מזה שנים רבות, אז וכיום, צריכים להבין ולהודות על מה שניתן לנו, עד כמה שזה נראה לעיתים בלתי אפשרי. היינו, לאחוז במציאות האמיתית, הרוחנית, שבה מדברים בשפה הנכונה, ממש כמו במדע שבו יש סימנים לכל מדע ומדע. כך אנו, בעלי המדע הזה, הנאור, המתאר לאדם את יכולת האחיזה בחיי טוב נצחיים, יכולים לעסוק בו, בה, ולהעניקה לשאר כל באי העולם שרוצים להגאל.

אנחנו, זה מלכות. היינו, הספירה התחתונה ביותר מבין כל עשר הספירות. מעלינו, נמצא הבורא. הוא נקרא בארמית זעיר אנפין (בעל פנים קטנות), או פשוט קב"ה. הוא, רוצה לתת לנו מטובו. אנחנו, לא מתוקנים בכדי לקבל את הטוב הזה שכן, אנו נפרדים ממנו ואנו איננו רוחניים אלא עשויים מחומר כלה ועלוב לעומתו. לעומת הרוח, שיצרה את הכל. ובכל זאת, במידה שבה אנו עובדים על הכוונות שלנו ורוצים לצאת מתוך הדין הזה, היינו, אנו פונים אל ה' ומבקשים ממנו גילוי וסיוע, אז הוא יכול להתגלות בנו. ומצב זה, שבו מתאחדים הבורא ועמו, הנקראים גם שוכן ושכינה, כנסת ישראל וכלה מול חתן וכדומה, הם מצבים המוכרים משפת הקבלה כ"זיווג", בין העליון, לתחתון. היינו, בין הרצון לקבל שלנו, ששורה עליו דין העולם הזה, לבין העליון שמעניק לנו מרחמיו ומאפשר לנו להכיר בגדלותו בטוב וברע שבחיינו. ולכן, מתארים לנו הכתובים בתחילתם בפרשת כי תישא את עניין מחצית השקל, שזהו החצי שאנו נותנים, כעבודה להשגת אמונה, כסלילת הדרך הרוחנית, כתפילה. כחלק, שקשור לחיים שלנו ליכולתנו לבחור ברוחניות כל העת על פני הגשמיות. והחצי השני, הוא תלוי בבורא. אלו הם מלכות וזעיר אנפין, אלו הם אנחנו והבורא. העליון והתחתון. האור והכלי. המושגים, הם רבים. מה שחשוב זה, להרגיש את הדברים בכנות בהתאם למדרגתנו ולגלות מתוכם תמיד מעבר לחוכמה עצמה, את נותן החוכמה. את הבורא. את זה, שרק רחמיו עלינו יכולים לסייע לנו וכמובן שרחמים אלו, יכולים להתבקש על ידנו, רק אם נאמין בו. וכיוון שאנו בטבענו בעלי "דעת" ולא בעלי אמונה, אנו חוטאים כלפיו. וכיוון שבכל זאת הוא עשה מציאות שבה נחוש בו בנקודה הפנימית הקטנה שבלבנו, ניתנת לנו האפשרות לבקש ממנו סיוע. להתפלל, לקבל אמונה וכפרה על חטאותינו. זה נקרא "ונתנו איש כופר נפשו", היינו, תישא את ראש בני ישראל, שישאו תפילה, שתפילה זו תיענה על ידי הבורא ותאפשר חיבור ובכך, לא יהיה בהם נגף כפי שכתוב. היינו העבודה הרוחנית הזו, תפצה על כל החטאים. על כל המכשלות, שגם הם באו מצד הבורא בכדי לגדלנו.

אדם גדול, הוא מי שיודע את גדלותו של הבורא. ובכדי שגדלותו תתגלה, הוא עשה לנו תיקון שנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת", כך שעל ידי החסרונות, החטאים וחוסר המחשבה על הבורא, ייווצר בנו כלי שרוצה את הבורא ובכך, הוא יוכל להתגלות בנו שהרי, אין גילוי ללא חסרון אמיתי לגילוי. לתכונת ההשפעה לזולת שמחוץ לרצון לקבל האגואיסטי. ועם ישראל, שהוא "לי ראש" המסמלים את המחשבה שקובעת את מהלכי המציאות, צריכים לגדול. להכנס לארץ. להלחם בכובשים. ולגדול, זה אומר לחטוא לא פעם, ולחזור בתשובה. להרגיש, עד כמה הבורא מנהל אותך ומוליך אותך לכדי הכרה בו כשאתה מניח לו לפעול על הכלי שלך. כלי, שבטבענו, אנו רוצים בנוכחות האל כ"עגל זהב", שזהו עיגול זה - הב, אך במסגרת תיקון התפילה, אנו יוצאים ממצבי השלילה להבנה שהדין, נועד לרחמים. הקושי, נועד בכדי לגלות את החסד ואת נותן החסדים. היינו, שמחצית השקל שלנו, מאפשרת גם לנו לצאת ממצבנו וגם למלא את מטרת הבריאה שהיא הקדשת חיינו לבורא וגרימת נחת רוח לו, על ידי מילויינו באורותיו. ברוחניות. בתענוג, שמגיע כאשר אנו מכפרים על מצבנו במחצית שמצידנו בכל שעולה בכוחנו ויגיעתנו. אנו יוצאים מהירידות, שבהן אנו אומרים בשם הרצון לקבל "זה -הב", שכולו סגור בעיגול של דעת, רק על ידי אותה מחצית. אותן תפילות. אותם ערכים של י"ג מידות הרחמים. רק כך, לאחר התיקון שבו אנו מצליחים לייחד את כל המציאות, שלילי כחיובי לבורא, רק אז אנו יכולים להתקרב לקדושה. לשקל הקודש, השלם. לקבלת התורה. לאיחוד עם העליון, על אף שפלותנו שאף היא, מוסתרת מאיתנו ועבודה רבה נדרשת בכדי לזכות בה. היינו, בהרגשת השפלות מול מלך העולם. שכן, אין הרגשת שפלות מבלי שתהיה התגלות הרוממות שמול השפל ולכן, כל עוד אין גילוי של בורא בקרבנו, אנו גאים, לא חשים שפלים, חוטאים כלפיו ובעצם, מתייחסים אליו רק כאל "זה הב". תן לי. תתגלה בפני בצורה כזו, שבה אני יכול לעשות איתך שימוש בתוך הרצון לקבל ולא בכלים של אמונה שבהם בסופו של דבר, אנו מחוייבים להשיגו כתיקון חטא עץ הדעת.