ברכות וקללות, הם לב העניין שבפרשת  השבוע, "כי תבוא". ופרשה זו, הקרויה "גדולה", לעומת אותן הברכות והקללות שב"חוקותיי" הקטנה, מצביעה על ההבדל שיש בין הדרך שעושה האדם במסע הרוחני מצד אחד ובין הנחלה שאותה הוא משיג ושאליה הוא מגיע, כחלק מדרכו, מן הצד השני. נחלה, המכונה בפנימיותו של האדם "ארץ ישראל", שהיא אותה השגה שלנו במרחב הנפשי, שבו יש לנו קשר כזה או אחר עם המציאות הרוחנית בהתאם לאיזון שלנו כלפי החוקים שחלים בה. וכפי שמוסבר ש "ברוך מתדבק בברוך וארור מתדבק בארור", מתגלים לנו בפרשה מהם המצבים שעלינו להבחין בהם כארורים, לעומת המצבים המבורכים. על איזה חלק שבנו נשיג איזון מול הרוחניות, וההפך. ככל שלא נהיה באיזון מול הרוחניות, מול החוקים החלים באותו מרחב פנימי של ארץ ישראל שבקרבנו, כך נחוש את המציאות כקללה. כעונש. כשלילית. היינו שקללה וברכה הם גילוי של מציאות בהתאם לגודל השגתנו הרוחנית. בהתאם להבנתנו שללא רוחניות, נחוש תמיד רע ולכן, מן הראוי שננסה להשיג עמה קשר, חיבור, שיכול להתממש על פי התכוונותנו כלפיו, מתוך נטיה טובה ונכונה, עד כמה שנצליח.

ברכות או קללות, הן דרכה של המציאות. של החיים, שפועלים כמעין חוקי טבע תבוני, שמנחה אותנו אל מחוז חפצנו, מהכרתנו או שלא מהכרתנו. אם בידיעתנו או שלא בידיעתנו. וההבדל שיש בין הכרה וידיעה לאי הכרה ואי ידיעה, הוא ההבדל שחש האדם על עצמו, כתוצאה של אחד מן השניים: קללות או ברכות. היינו שברכות, מצביעות לאדם על כך שהוא בדרך הנכונה ובמגמת איזון כלפי המציאות הרוחנית וקללות, היא המציאות כפדבק שהאדם מקבל בכדי להתיישר, מ"דרכו העקומה". כלומר, שהן באו בכדי לכווננו על מנת שלא לסטות מן המסלול הנכון. וכפי שמסופר בספר הזוהר, שמרגע שהבין רבי שמעון בר יוחאי את עובדת מציאות הקללות כממשית, הוא נרתע וסרב לקבלה שכן, כיצד יתכנו קללות כגון אלו בעולם שבו יש בורא טוב ומיטיב? זאת אומרת, שהקללות שבפרשה מצביעות על ויתור מוחלט של הבורא עלינו והתייאושותו מאיתנו ובשל כך, הוא מפליא מכותיו בנו. עם זאת, כיוון שהתורה כולה עוסקת באדם וביחסיו עם הבורא ולא באירוע הסטורי בלבד של קורות עם ישראל, אזי, מסבירים המקובלים, שתחושות אלו של קללות שמורגשות באדם כריחוק מן הבורא, מטרתן להשיב את האדם אל הבורא. ריחוק, לשם קירוב. חושך, לעומת אור עתידי. ולא זו בלבד, אלא שהקללות מצביעות בעיקר על כך שלאדם אין בררה אלא להשיג רוחניות ולדבוק במקור שממנו הוא נובע, שכן, אם לא הייתה מציאות של קללות, כיצד יוכל האדם לחזור למוטב? קללות, הן הוכחה לתשומת הלב של הבורא ושל החוק הרוחני כלפינו כך שמה שלא יהיה, אין במציאות מצב של התעלמותו מאיתנו. הרע, הוא למען הטוב.

ברכות או קללות, הן דרכה של המציאות. של החיים, שפועלים כמעין חוקי טבע תבוני, שמנחה אותנו אל מחוז חפצנו, מהכרתנו או שלא מהכרתנו. אם בידיעתנו או שלא בידיעתנו. וההבדל שיש בין הכרה וידיעה לאי הכרה ואי ידיעה, הוא ההבדל שחש האדם על עצמו, כתוצאה של אחד מן השניים: קללות או ברכות. היינו שברכות, מצביעות לאדם על כך שהוא בדרך הנכונה ובמגמת איזון כלפי המציאות הרוחנית וקללות, היא המציאות כפדבק שהאדם מקבל בכדי להתיישר, מ"דרכו העקומה". כלומר, שהן באו בכדי לכווננו על מנת שלא לסטות מן המסלול הנכון. וכפי שמסופר בספר הזוהר, שמרגע שהבין רבי שמעון בר יוחאי את עובדת מציאות הקללות כממשית, הוא נרתע וסרב לקבלה שכן, כיצד יתכנו קללות כגון אלו בעולם שבו יש בורא טוב ומיטיב? זאת אומרת, שהקללות שבפרשה מצביעות על ויתור מוחלט של הבורא עלינו והתייאושותו מאיתנו ובשל כך, הוא מפליא מכותיו בנו. עם זאת, כיוון שהתורה כולה עוסקת באדם וביחסיו עם הבורא ולא באירוע הסטורי בלבד של קורות עם ישראל, אזי, מסבירים המקובלים, שתחושות אלו של קללות שמורגשות באדם כריחוק מן הבורא, מטרתן להשיב את האדם אל הבורא. ריחוק, לשם קירוב. חושך, לעומת אור עתידי. ולא זו בלבד, אלא שהקללות מצביעות בעיקר על כך שלאדם אין בררה אלא להשיג רוחניות ולדבוק במקור שממנו הוא נובע, שכן, אם לא הייתה מציאות של קללות, כיצד יוכל האדם לחזור למוטב? קללות, הן הוכחה לתשומת הלב של הבורא ושל החוק הרוחני כלפינו כך שמה שלא יהיה, אין במציאות מצב של התעלמותו מאיתנו. הרע, הוא למען הטוב.