הגוף שלנו, הוא זה שמצד אחד מפריד אותנו מן הרוחניות, אך מהצד האחר, הוא זה שמאפשר לנו להשיג אותה, מעצם התגברותנו עליו. שכן, מסבירים המקובלים, המקור שממנו הגענו מלכתחילה, הוא הרוחניות והחיבור לשרש נשמתנו, אשר ממנו השתלשלנו לכדי תפיסת מציאות העולם הזה. עם זאת, על מנת שנהיה שרויים בתוך מציאות שבה אנו בעלי יכולת הבחירה, ניתן לנו הגוף, שמנתק אותנו מן המציאות הרוחנית ובזאת מאפשר לנו את יכולת ההשגה של חיים אמיתיים ועצמאיים. זאת אומרת, שהניתוק מן הרוחניות הוא דבר הכרחי בכדי שנוכל להיות בנקודה שבה תהינה מולנו שתי אופציות לבחירה, גשמיות או רוחניות, וכך, נבחר בעצמנו להתעלות מעל טבענו הגופני. "חוקת", היא האופן שבו עלינו לתרץ לגוף את מעשינו, כלומר, לטעון בפניו שעניין רצוננו להתגבר עליו הוא מטעם החוק העליון של תכלית הבריאה שבמסגרתה, עלינו להגיע לאחיזה בתפיסת מציאות רוחנית ולכן, עלינו לפעול לפי החוק וכנגד השכל ועל אף התנגדות הגוף והרגש.

"זאת חוקת התורה", הוא המשפט הפותח את הפרשה, בכדי להבהיר לנו את סוד עבודתנו במהלך דרכנו הרוחנית: חוקים הם חוקים ויש למלא אחריהם מבלי לדעת את הטעם לכך. למרות זאת, מי שמצליח למלא אחר החוקים מגלה את טעמם ומבין כיצד הם מיטיבים לו, אך לפני ההטבה, האדם צריך לפעול כחוק וללא שאלות. ועניין הרוחניות בכלליות מסבירים המקובלים, היא השגה פנימית של האדם, שחוזר לשרש נשמתו על ידי התגברות על מה שמפריד בינו ובין בוראו, שזהו הגוף. מפני שהגוף, כל כולו הוא אהבה עצמית, אינטרס והרצון לקבל הנאה ולעומת זאת, הרוחניות, כל עניינה הוא אהבה ללא תנאי, חוסר אינטרס ורצון להעניק הנאה ולכן, נעשה מלכתחילה תיקון לטובת האדם, שלא יוכל לראות את השכר האמיתי שיהיה לו ברוחניות כך שהיא לא תפול לידי האגו. מה שאין כן בגשמיות. היינו, שבתפיסת המציאות של החומר והעולם הזה, האדם לא מניד עפעף ללא חישוב השכר שיהיה לו מפעולותיו, אם במודע ואם בתת מודע. ומכיוון שההשגה הרוחנית פירושה נתק מהתלות ביחס לחומריות וגופניות, זוכים בטעם ההנאה של כך, רק לאחר מילוי אחר החוק, ללא שאלות ובהתגברות. כך שמעצם ה"נעשה", זוכה האדם ל"נשמע". לטעם. לתורה. לגילוי של כל אותם המושגים הנמצאים בה, מתוך העברת הלימוד שלה אל פנימיותו. אל הווייתו השואפת לממש את הגלום בה, כעתיד רוחני של אושר והרגשת הנשמה המלאה בהנאה עליונה של אהבה כשכר ורווח סופיים.

עניינים שונים בפרשה

מי מריבה: התגברות, היא עניין של החלטה לפעול לפי החוק ולא לפי היצר. ועניין "מי מריבה" שבפרשה הנ"ל, היא הנקודה הפנימית שבה האדם צריך במהלך מסעו הרוחני לפעול לפי החוק ולא לנטות אחר רצונותיו האחרים. חוסר האמונה, היא ההאשמה של הבורא כלפי משה ואהרון. אמונה, באה על ידי התגברות ולכן, ההכאה בסלע, במקום לדבר אליו, מצביעה על חולשה באמונה. סלע, שהוא "צור", משול לבורא, שהוא חוק "חזק כאבן". והדיבור, לעיני עם ישראל אל הסלע שממנו יצאו מים, היא סוג של אמירה שאותה נדרש משה לעבור בעצמו ולהעבירה לעם. היינו שעלינו להאמין בבוראנו ובדיבור אליו ובהאזנתו למילותינו למרות התנגדות האגו שבתוכנו שאומר לנו להכות במציאות, כך שהיא תהיה מובנת לנו בשכלנו. היינו, שדיבור אל החוק העליון היא פעולה שדורשת אמונה מעל הטבע והדעת, לעומת פעולה טבעית של הכאה בסלע, שמקורה בטבע ובדעת

הנחש שעל מטה משה: מטה, מלשון "נטיה", היא צורת היחס שלנו למציאות. אנו יכולים להכות בו, להשען עליו, להופכו לנחש שבולע נחשים אחרים ולהביא באמצעותו מכת דם על הנילוס. וכאשר אנו דורשים בדרכנו הרוחנית שכר כלשהו ולא יכולים לשאת אותה עוד, אנו מוכים על ידי נחשים כפי שמתואר בפרשה. לכן תפילת משה להפסקת המכה, מלווה בכך שהוא נדרש לעטר את מטהו בנחש כתזכורת למה שהתחולל. ועניין התזכורת, הוא לאגו של האדם שמתמרד נגד הרוחניות. היינו, שהמכה שהוא ספג תעמוד מולו בכל פעם שהוא ירצה לעשות זאת שוב. זאת אומרת, שבפעם הבאה שהאגו שלנו ירצה לדעת מה הטעם ברוחניות ומה השכר שבה, כבר תהיה לו תזכורת שלא לעשות זאת שכן הוא כבר יודע מהם החיים הגשמיים הסתמיים שאין בהם כל טעם אמיתי. הנחש שעל מטה משה, הוא בעצם מה שהאגו צריך לראות מולו בכדי להבין כיצד עליו לנהוג; לפי החוק או לפי הגחמות של הרצון לקבל הערמומי שמוליך אותנו בשררה

פרה אדומה: טומאה וטהרה, הם שני מושגים הנוגעים בהרגשת האדם כלפי הרוחניות. טמא, מצביע על כך שמעורבת באדם כוונה להשגת אינטרס מהרוחניות או בכלל, התרחקות ממנה וחוסר קשר עמה ולעומת זאת טהרה, היא על הטמא. היינו, שטהרה, היא ניקוי אותם כלים שנטמאו והפיכת הכוונות ממגמת ריחוק ופירוד רוחני, למגמת קירוב ורצון לכך. פרה אדומה, היא הדרך שבה מתארת הפרשה את הטומאה והטהרה של האדם שנגע במת וכדומה, שעניינו "רצון לקבל" שמת. כלומר, שעל אותם רצונות שהאדם כבר הבין שהם לא יביאוהו לרוחניות, שמתים עם הזמן, יש איסור נגיעה או שהיה בקרבתם ותנאים כאלו ואחרים שכן הם עלולים לטמא אותנו. כלומר, שאסור לנו בשום צורה ואופן להיות בקשר עם מה שמזיק לנו ושעלול לגרום לנו להקימו לתחיה, כך שננסה להשיג רוחניות, עם כלים שיש בהם רצון לשכר וגשמיות. כלים שמתו. ופרה אדומה, היא ביטוי לאותו קורבן פנימי שאותו אנו מעלים אל הרוחניות ככפרה על הטומאה. הפרה, היא אותה כוונה תמימה שקיימת בנו שמעולם לא עשינו בה שימוש לרוחניות, שעתה, עלינו לכפר באמצעותה על הכוונה שהביאה לטומאתנו. וכל עניין הקורבן מסבירים החכמים, הוא על איזה רצון אנו מקרבים ללבנו ואיזה רצון אנו מרחיקים מתוכנו ולכן, על ידי הקרבת כוונה חדשה והחשבתה כעליונה, על פני רצונותינו הקודמים שנדבקנו בזוהמתם, נוכל לחזור ולהעלות את חשיבות הרוחניות על פני הגשמיות ושאלת השכר של הגוף. של הדעת. של אותו מחסום המונע מאיתנו השגה בשרש נשמתנו שההגעה עליו, צריכה להיות לפי "שור לעול". שכן, כאמור, כל המציאות היא חוק הבורא, תחילה בהסתר ואז לפי מאמץ האדם, בגילוי. "שור", הוא ביטוי ליחסנו למציאות על פי חוק, למרות התנגדות גופנו. ובהתאם לכך, הדרישה להקריב פרה אדומה שמעולם לא שועבדה, פירוש הדבר שעלינו להעלותה (את כוונתנו) אל מציאות של מעל הדעת, בדומה לאותו שור שבנו שנושא את העול הרוחני והדרך שצריך לעבור בכדי להשיג את שרש הנשמה. היינו, שרוחניות, שהיא דרך של השגה הנמצאת מחוץ לגוף ולכן מעל הדעת, דורשת מאיתנו מצבים שונים של התגברות בכח על שאלות הדעת ותירוצי העולם לכדאיותו ובהתאם לכך, עניין האדומה המשולה לספירת הגבורה, שמבטאת את יחס האדם אל טומאתו ורצונו בדבקות בטבע האלוקי.