"ויקהל", אותה מילה הפותחת את פרשת השבוע הנושאת את השם הנ"ל, היא הפעולה שמגיעה לאחר חטא העגל, ספיגת העונשים עליו ועליתו של משה שוב להר סיני וקבלתו את הלוחות בשנית. וכמו שאנו רואים בהמון מקומות אחרים, גם כאן, הפעולה הנדרשת תמיד מעם ישראל היא התאחדות. התקהלות. היאספות. היינו, שההפרש ממצב החטא, למעמד החדש הוא "ויקהל", שזו הפעולה כאמור שבכל פעם ופעם, בהטיה אחרת, מצביעה על מקור החטא כפירוד ועל תיקונו כאיחוי וחיבור. והפעם, "ויקהל", היא אותה דרישה ממשה להתכנסות העם והפרדותו ממעמד חטא עגל הזהב, כעבר מוכתם של חוסר אמונה, שרק מוביל לחידוש עבודה זו. עבודת האמונה. שכן, כמו שכתוב "יתרון האור מתוך החושך", כך שבעצם אף פעם לא ניתן לגלות סתם כך את הטוב ואת האור. הטוב והאור, הם גילויים שבאים ככלים שנתרקמו מזמנים של רע וחושך, שרק על פניהם יש מקום מציאות לגילוי המצב ההפוך. היינו, גילוי של מצב חיובי על פני המצב השלילי. זאת אומרת, שכל אותם רגעים של קושי שהאדם צריך לעבור, זהו רק קושי לכאורה מפני שכל מטרת הקושי היא יצור הכלי. בניית החסרון. הבאת האדם למצב שבו הוא חש במצבו הנוכחי, ברצונו העתידי ובפער שבין הנקודות אשר מובילו לתפילה. למה שנקרא בשפת הקבלה "עבודה שבלב", שזו התפילה היוצאת מהלב מתוך הבנה שלמה של החיים. מתוך ידיעת הגורמים השונים שהביאו למצב והפנמת המהלכים שעימם צריך להמשיך. זה ו"יקהל". שזו, אותה פעולת שמשה נוקט בה בכדי לכנס את העם לאחר השפל הגדול לכדי עלית מדרגה לעבודת המשכן. לעבודה, שמגיעה לאחר המעבר על הדיברות ושבעצם היא, העבודה, מהווה את האות לערבות שמעניק הבורא לעם, למשה, לאבות, בכל פעם ופעם מחדש, על אף כל הרוע שמתואר כמעללי העם במדבר, לפני המדבר ואחר צאתנו מן המדבר כולל ימינו אלו.

הדבר היחיד שקובע את מציאותנו מסבירים החכמים, הוא הרצון שלנו, או נכון יותר, אופן השימוש בו. כלומר, הכוונה שמושתתת על הרצון ושבעזרתה הרצון מנותב לאחד משני המצבים: קבלה והשפעה. קבלה, היא מצבנו הטבעי שהרי, אנו רוצים לקבל הנאה לתוכנו ולמלא את חסרונותינו כפי שנולדנו. עם זאת, כשהאדם שואף לגילוי רוחני, לדבקות בבורא, לקשר עם הרוחניות, הרי שאז מסבירה הקבלה, מוטלת על האדם השגת התכונה ההפוכה לקבלה שהיא כאמור, תכונת ההשפעה. והשפעה, יש להבין, היא אותה תכונה שמקשרת את האדם לבורא על ידי נשמתו המתוקנת. כך שנשמה, היא אותו החסרון, הכלי, שעמו ניתן להיות במגע עם האלוקות ולהרגיש את מהות החיים כמשמעותית ברמה מנטאלית. לפני כן, במהותנו ככלים של קבלה, אנו נחשבים לסגורים בתוך עצמנו, לאגואיסטים, לבעלי רצון לקבל לעצמנו בלבד. לעומת זאת, במידה ובה התפתחנו דיינו בכדי לחוש באותו ריק של משמעות בחיים, הנה אז, אנו יכולים להתחיל לעסוק באותה מגמת השפעה שפירושה, שיתוף מה שמחוצה לנו, בקבלתנו. או בקיצור, לקבל, על מנת להשפיע. על מנת לגרום נחת רוח לבורא. על מנת שנוכל להתעלות למדרגת אדם, הנבדלת מן הבהמה. שכן, אדם הוא זה שעוסק בבירורים פנימיים בין אמת ושקר. וחיה, בטרם שהיא הופכת ל"נפש חיה" הקרויה אדם, כל כולה שקועה ברצון לקבל בירור בין "מר" ו "מתוק", ברמת ההרגשה של השגה הנאה חומרית וגשמית. וכמובן, שחומריות וגשמיות, מנוגדים בבסיסם לכל המושגים שמתוארים בקבלה ושאליהם אנו אמורים לשאוף שהם הרוחניות, האינסוף, הנצחיות והאל. אלו, לא מתחברים בכלים סופיים של רצונות קטנים המצויים במסגרת תפיסת המציאות של העולם הזה. היינו, שהכלים האלו, העליונים, שמעל העולם הזה, דורשים מאיתנו שינוי באיזון הפנימי בכדי להיות במגע עימהם כך שנוכל לקבל, שלא במסגרת התענוג הקטן בלבד של חיי העולם הזה, אלא שנקבל, תוך היכולת לעשות שימוש עם הנאתנו בכל עומקה וגודלה. ודבר זה, הנובע מרצון הבורא להטיב לנבראיו, שזו הייתה סיבת הבריאה, הוא מחוייב המציאות שממנו, מתגלים בסופו ובמהלכו של קיומנו בעולם, כל אותם המצבים של פירוד וחיבור. של קלקול ותיקון. של אבדון אל מול התקהלות. מול המצב השלם, המושג מול המצב הבלתי שלם, כאמור, כיתרון האור מן החושך. וזה העניין של מציאת הטוב שבחושך, שלולא אותו החושך שבעולם, לא היה יכול להתגלות האור כנגדו. ואם החושך, הוא הנושא לאור אזי חושך זה, הוא כבר לא אפלה סתמית, אלא הארה. זהו האור. הכלי, שמתתקן לכדי יכולת לקבל לתוכו את התענוג שרצה לתת הבורא, על מנת להשפיע. ובכדי להיות בכך, יש צורך ביחוד. בהתכנסות. באותה אסיפה, שמובאת בפרשה שלפנינו, פרשת "ויקהל".

הכל בתוך האדם. והאדם, מכיל בתוכו את הכל. ומטרם שהאדם מגיע למצב של תיקון, אין הוא יכול להכיל את האור העליון המתגלה בפרשה זו כעבודת המשכן. לפני התיקון, האדם שרוי בחטא. במעמד שהמתואר בפרשה הקודמת כחטא העגל. שחטא זה מסביר הזוהר, הוא תוצר של אותם "ערב רב", שהיו בתוך עם ישראל ואשר בפרשת תרומה, הם כולם מתבקשים לשאת תרומה לעבודת המשכן שכן, רצה הקב"ה לתת את כל האור שאפשר לנבראיו שהרי מטרתו היא כאמור, להטיב להם. לנו. עם זאת, לאחר שמתגלה שהחיבור בין רצונות של קבלה ובין רצונות של השפעה מוביל לחטא, אזי מובן שעדיין אין זה זמן של גילוי הכלים השלמים ולכן, יש צורך ב "ויקהל". בפעולה, שמפרידה בין הערב רב לעם ישראל. היינו, בין הרצונות דקבלה שבנו שגורמים לנו לחטא של אמונה בתוך הדעת, אל מול הכוונות דהשפעה, שהם דרך העבודה של אמונה, הנמצאת מעל הדעת. ועניין דעת, המתואר בחטא עגל הזהב כ "זה - הב", הוא תמיד חטאו של האדם שמנסה לשרות במציאות ה' מתוך דעתו האישית, ללא יציאה מתוך בועת האגו, כך שבעצם, במודעות או שלא במודעות, רוצה האדם להשפיע לבורא ולהשיג רוחניות, מתוך הבנת השכר הטמון בכך. ו"שכר", הוא דבר שמנוגד לעולם העליון שדורש מההולך בדרכיו לפעול לפי "נעשה ונשמע". כלומר, שרק לאחר העשיה, נשמע מהו השכר. לפני כן, אנו לעולם לא אמורים לשאול על טיבה של העשיה, אלא שבדיוק כאן, נמצאת עבודת האמונה שמעל הדעת. אמונה, שמורגשת באדם אט אט כאור, המתגלה בכלים החשוכים, השבורים, שקודם לכן היו שרויים בחטא. ועתה, משהאדם החליט ללכת בדרך הזו מטעם כך שהבורא הוא רב ושליט, הרי שעליו להפנים שגם את הטוב וגם את הרע הבורא עשה. ומתוך כך, הוא יכול לגשת עתה לתיקון היחוד של הבריאה בהקדשתו אותה לבורא. היינו, למקור שממנו משתלשל אלינו המצב הקלוקל על מנת שנתקנו כראוי ובמידת הצורך נעשה את הבירור שעלינו לעשות בכדי לדבוק במצב הנקרא לשמה. ובמסגרת ה"לשמה" הזה, אנו נדרש להבחין בין הכוונות השונות שבנו, ובמי מהן מובילה אותנו למדרגת האדם העובד את אלוקיו במשכן ומי מהן, מובילה אותנו לחטא. ובהתאם לכך, הכוונות המובילות אותנו לחטא, צריכות להיות מופרדות מהכוונות הזדוניות שטרם תוקנו ולאפשר לחלקי האדם שבנו להתקהל ולהתקדש לפני בוראנו. לפני אותה הסתרה של אלוקות מאיתנו, שעל ידה אנו מוצאים עבודה פנימית דווקא במקומות החשוכים. דווקא במקומות של חוסר האמונה, של החטא, של הרצון לקבל את המציאות כולה בתוך הדעת מבלי שאנו מרגישים שמאחורי כל זה מסתתר אל אחד. מלך, שבתוכו אנו והעולם נמצאים אך שרויים בשקר של אור דקיק דעולם הזה, של תענוג גשמי, חומרי וגופני 70 שנה.