רוחניות, על פי הקבלה לפחות, היא משחק מכור מראש. היינו, שממילא המציאות מכוונת אתנו אל הרוחני והכל ממילא נשלט על ידי אל אחד, הבורא, אשר ממנו מתפשטת הבריאה והמחשבה שבבסיסה ולנו, אין בחירה בדבר. שכן, המושג "אלהים", שהוא בגימטריה "הטבע", הוא מושג שכולל בתוכו הכל. אין דבר שחומק מתכנית הבריאה ומהשורשים הרוחניים. עם זאת, פה, זה עולם הענפים. התוצאות. עולם שבו תוצאה אחת מובילה לתוצאה הבאה ורק אנו בעיוורוננו, מכנים זאת בשם סיבות. זאת אומרת, שנדמה לנו לא פעם שמצב מוביל למצב וכו, אך זאת רק מפני שאנו לא ערים לכך שכל מצב ומצב בכל מקרה, הם תוצאה שהובילו לדבר הבא ורק אנו, חשים שאלו הן סיבות ותוצאות ולא כך הוא הדבר. הרוחניות, היינו המימד בו אנו חשים קשר לבורא ולשרש נשמתנו, זו הסיבה לכל. והעולם הזה, העולם שבו אנו חיים, הוא עולם של התממשות הסיבות. עולם של מערכת סגורה אשר בה אנו שוגים בחזיון שווא של בחירה לעשות כך או אחרת אבל כאמור, זו לא האמת. זו אשליית האמת. פה, אנו נתונים למרותם של השורשים העליונים, הרוחניים, אשר מכתיבים את דרכנו בהליכתנו אל הדבר האחד והיחיד שהחיים מובילים אותנו אליו וזהו האושר. היינו, השמחה התמידית הנובעת מקשר עם המקור. מדבקות בבורא. מחיבור עם כלל נשמת ישראל תחילה ובהמשך עם נשמת העולם כולו. נשמה, שאולי כרגע נראית לנו כמחולקת למליארדים של נשמות ובני אדם, אך בפועל, במחשבת הבריאה, זו נשמה אחת. כמו שזו בריאה אחת ומחשבה אחת מטעמו של האל האחד. של הבורא, ששולח בפרשה הנוכחית, "בא", את משה ואהרון אל פרעה על מנת לשחרר את עם ישראל מעבדות מנגד - מכביד את לבו. וזאת, כפי שכתוב, למען "שתי אותותי אלו בקרבו", כלומר, בכדי להבהיר לפרעה מי הוא המושל האמיתי. היינו, שהאותות והמופתים, הסבל והיציאה מתוכו והשעבוד והגאולה, הם עניין שידוע מראש. והעניין הוא "למען ידעו". בכדי שפרעה ידע, בכדי שעם ישראל ידע ובכדי שמשה ואהרון ידעו. והידיעה צריכה להיות כלפי דבר אחד בלבד המכונה בכתובים "אין עוד מלבדו". כלומר, שעל כל המציאות, שולט הקב"ה. ולכן, כל הרגשה אחרת, כל תפיסת מציאות אחרת, זהו עיוות של האמת. של המציאות. זהו עיוות, שנשלח מטעם המושל והשולט בעצמו, בכדי לקדמנו מתוך מחשבת פרעה למחשבת ישראל. ממחשבה אגואיסטית, למחשבה רוחנית. ממחשבת גלות, למחשבת גאולה. של הנצלות, מהתופת שהחיים צופנים בחובם ברמת החומריות והגופניות, במידה ובה לא נתחיל לקשר את העניינים אל מקורם האמיתי. היינו, אל עולם הסיבות והרוחניות, שמתוכו, מתוך הבורא, נובע הכל. הוא המקור, הוא המתקן, הוא המקלקל והוא שמבהיר זאת היטב בפרשה הנוכחית כשהוא אומר למשה מצד אחד בוא אל פרעה ומצד שני, מכביד את לבו ביודעו, את השתלשלות העניינים.

מצרים, מסבירים המקובלים, היא עבודת האגו. פרעה, הוא הקליפה הכללית שמכסה על רוחניותנו ומונעת מאיתנו את הגילוי שאליו אנו נכספים. עם זאת, כל עוד אין לנו גילוי של הרוחניות ושל כך שהכל נשלט על ידי הבורא, נדמה לנו שאנו הם השולטים. שהאגו ופרעה, הם המלכים. אנו מרגישים שבכוחות עצמנו בלבד, נקבעת המציאות. היינו, שאנו רואים את המציאות בצורה השקרית אשר בה אנחנו האדונים. אנחנו השולטים. אנו לא מכירים מישהו אחר ששולט וכל ענייני הבורא רחוקים מאיתנו וזרים לנו. ובכל זאת, במידה ובה התפתחנו דיינו כדי להבין את המהות הרוחנית וללכת בעקבותיה, אנו עדיין נתקל בשליטת האגו שמתנגד להליכה בדרך הרוחנית. אגו, המתגלה בצורת גוף, שכל וחישובים בדבר השאלה "מה טוב לי" ולא דווקא בשאלה "מהי האמת, גם אם היא רעה לי". כלומר, שגם אם אדם ינסה ללכת בדרך זו, של הרוחניות, עליו עדיין לגלות שכל עוד אין לו גילוי שלם של המקור, זה נקרא שהאגו שולט ואף ביד רמה יותר. שכן, שמטרם שהאדם בא אל המסע הרוחני הוא כולו שקוע בהשגות אישיות ותולה את המציאות ביכולתו לנתב ולפלס את השביל שמוביל אל העתיד הוורוד שעליו כולנו חולמים. ואז, אם ננסה מתוך ההבנה של הבלי החיים לפנות את הקדושה, נגלה ששליטת הקליפות גדלה וגדולה יותר מאשר קודם. היינו, שמטרם שהמגמה הרוחנית שבה נקטנו, אין האגו מראה כל כך את שליטתו וכל העצמי שלנו דבוק בו. לעומת זאת, בבואנו אל דרכה של הקבלה, המכונה גם חכמת האמת, ייחשף לפנינו אותו שקר של עצמיותנו, אל מול עצמות הרוחניות. רק אז, תתגלה ההתנגדות האמיתית והקשחת לבנו שכן, רק כשיש לנו רפרנס כלשהו, היינו, מטרה רוחנית, אז נוכל לחוש בהפרש שבין "אני" וה"בורא". לפני כן, משום שאין דבר נוסף, לא יכולה להיות פרופורציה אמיתית. זאת אומרת, שלפני כניסת האל למשחק, אין לנו למה להשוות את המצבים. אנו מכירים רק את עצמנו ואף מייחסים את כל הפן הרוחני, גם לעצמנו, כפי שמעיד פרעה על עצמו ""לי יאורי ואני עשיתיני". לכן, מסבירה הקבלה, יש צורך באותו מתח עז שנוצר בין ישראל למצרים. בין משה לפרעה. בין שליטת הבורא והרוחניות ובין שליטתנו עצמנו מתוך היכרות של הטבע כפי שהוא מתקבל בנו בתור מי ומה שאנחנו. ואנחנו מסתבר, לא יכולים לצאת מתוך עצמנו ולטעון שזו יציאה אוביקטיבית למודעות אמיתית, כל עוד הכל נעשה מתוך עצמנו ובמסגרת הוויתנו. היינו, שאנו כלואים בתוך הרצון לקבל לעצמנו הנאה, בתוך האבחנות האישיות שלנו ובמערכתנו הסגורה, מבלי יכולת אמיתית להעיד על הדברים לאשורם. וכאשר אנו נדרשים לפתע לפנות אל הכיוון הרוחני, נוצרת בנו תחושה של חוסר נעימות ובה לא בא לנו לשמוע על שליטה אחרת. על משהו מחוצה לנו. זה כך מפני שנבראנו להרגיש את האשליה שהכל תלוי בנו. הכל תלוי בפעולות ובחישובים שלנו. האגו שלנו מתנגד לשמוע על רוחניות אחרת כפי שאומר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו". בלבנו, אנו כבר מבינים מהי רוחניות וכיצד להסביר אותה לאחרים ולא מקובל עלינו שאנו אסירים. משועבדים. שאנו עבדים, שבונים כל החיים מבנים בנסיון לצאת מבועת עצמנו ולבסוף, אנו תקועים בעצמנו. במה שנדמה לנו כרוחניות, שאותה רכשנו בלי קשר לבורא, לאחרים ולדעות העולם.

"בוא", היא מילה המדגישה את הפער שבין תחושת הבדידות של האדם בנסיונותיו להגיע לרוחני, ובין מי שכבר מבין שיש לו שותף בדרך. והשותף, הוא הבורא. אותו אלהי ישראל שאומר לנו "בוא" לעומת "לך אל". בוא, זה אומר שהאל איתנו. "לך", זה אומר שאנו לבד במערכה. וכשאנו לבד, או שאין לנו בטחון או שיש לנו אשלית הבטחון, היינו הרגשה שקרית של ערבות כלשהי מטעם המציאות. לכן, בפרשה הנוכחית, מסבירים הפסוקים את ההתמודדות של משה אל מול פרעה, כהתמודדות הנובעת מידיעה ברורה של העתיד מתוך הסתמכות על מי שברא את העולם. כלומר, שאין לנו מה לדאוג לאותו האגו שבו נבראנו ואין לנו סיבה להתייסר יתר על המידה על היותנו תקועים ברצון לקבל הנאה האגואיסטי במידה ובה כבר הבנו שיש ישות אחרת ששולטת בכל. שכן אז, מובטחת לנו יציאה מתוך האגו, שאינה חזיון תעתועים. היציאה, תהא כפעולה שהיא נגד הטבע. זאת אומרת, שברמה שבה אנו כבר בשלים לחוש, אפילו במידת הסתרה גדולה, את שליטת הבורא, כך נוכל לבוא אל עצמנו בטענה. כך נוכל להלחם באגו. בפרעה. נוכל לצאת כנגד העבודה הקשה והמרירה של סבלות העולם הזה, אל מול התחייה נצחית המתרחשת כשאנו נצבים מול האמת שגואלת אותנו מערי המסכנות שבנינו. אמת, שחייבת להוכיח עצמה בדרך שמעל הטבע, מפני שכל עוד הדברים נעשים בסדר התוצאות ובגדר ציפיותנו, הרי שאז, עדיין נקשרם אלינו. לטבע העולם. למערכת סגורה של שליטה שבה אנחנו האדונים. וכל עוד אנו האדונים, אנו מסוגרים ולא יכולים להתעלות מעלה בכדי להבחין בדברים לאשורם. "נס", הוא הדבר שיציל אותנו ואשר לו אנו זקוקים. והנס הזה הוא נצחון על האגו. הבסת הקליפות. יציאה מתוך עמדה שבה על אף קשיחות לבנו, עדיין מגיעה לנו הצלה. עדיין נידונו לחסדי העולם הטוב הנסתר מאיתנו ושאליו רוצה הבורא לקחתנו. שכן, רק על ידי אותה תחושת כוח הזרוע למרות כל מה שלבנו ומוחנו אומר לנו, נוכל להגאל ממצבנו. מעולם שבו אנו גוף ככל הגופים, העשוי מחומר כמו כל בהמה ויצור אחר שמתפקדים לפי פקודות חוקי הטבע והיקום. ולכן נאמר, שביד חזקה ובזרוע נטויה נגאלנו מעבדות מצרים. משעבוד, שבתוכו לבנו נחמץ ומתמרמר ולא מעוניין בסיוע של אלהים ולמרות זאת, האל הרחמן ששמע נאקתנו, יוצא לעזרתנו ומובילנו אל החירות והגאולה שיש בחיים רוחניים, לעומת חיים סופיים של 70 שנות הליכה אחר רצון לאוכל, מין, כסף, כוח, שליטה, כבוד וידע, המהווים את חיינו, בעולם הזה.