רגע לפני היציאה למסע המוביל את העם לארץ ישראל, מתארת לנו פרשת "בהעלותך" את הסידורים האחרונים הכוללים עניינים שונים כגון נשיאת המשכן והעבודה בו, מנורת המקדש, חג הפסח, עמוד הענן ועמוד האש ובעיות שונות הקשורות בתלונות העם, בתלונת משה, במתנבאים שבמחנה ועוד. ובחכמת הקבלה, העוסקת בפנימיות האדם וברוחניותו, בלא כל קשר לאירוע עצמו ברמה ההיסטורית, מוסבר לנו עולמנו הפנימי כמרחב של חיפוש אחר האלוקי על כל הכרוך בכך. היינו, על אף שהפרשה מלאה סימנים וסממנים רבים שחלקם כביכול מיסטיים וקשורים בניסים, עדיין מדובר עלינו ועל נפשנו. על פנימיותנו. לכן, יש לקרוא את דברי התורה עד כמה שאפשר ככאלו הקשורים לתהליך הפנימי ולא לדבר מה שהתרחש בחיצוניות ובהתאם, את פרשת "בהעלותך".  זאת אומרת, שהכתוב: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", פונה אלינו. האור, הוא בתוכנו. המנורה ושבעת הנרות קשורים ביכולתנו להתקשר ל 10 הספירות של נשמתנו. עמוד הענן והאש, אהרון והמשכן, גם הם בתוכנו. היינו, שכל התורה ובתוכה הפרשות השונות, מדברים עלינו. ואנו, על אף היותנו בני אדם מפותחים ומתקדמים, נחשבים בעיני חכמת הקבלה כזהים לכל חיה אחרת, מלבד הפוטנציאל הרוחני הגלום בנו. ללא מימוש פוטנציאל זה, לא פעם אף נחשב כפחותים מכל יצור אחר שבניגוד אלינו, לא מזיק לסביבתו.

הסימנים השונים שבפרשה

אדם, בלא חיבור לרוחניות, מזיק לסביבתו ומפר את איזון הטבע. עם זאת, אדם אשר הולך בדרך הקבלה הרוחנית, כך שאינו מדמה את דברי התורה לאירועים ומעשים בגוף ובחומר ושואף להגיע לגילוי אמיתי של מהות המציאות, יגלה כיצד העולם כולו, הוא בתוכו. היינו, הוא יגלה כיצד עבודת המשכן, המסע במדבר ובעצם כל דבר אחר הקשור לכתבי הקודש, עוסק בנו ובחוויותינו, בדרכנו למימוש הרוחניות. שכן, רוחניות, אינה עוסקת בגשמיות ובפעולות בגוף, אלא בקשר שלנו עם הבורא. עם אותה ישות שאחראית על הכל וקוראת לנו אליה, לגילויה, לקשר עמה ושותפות. כך שבעצם, יחסים, הם הנושא של חכמת הקבלה. הקשר, שבין הבורא, לנברא. היא עוסקת, בנקודה שבה הם נפגשים, האדם והאל, כשהאדם בשל לכך. וכל עוד הוא לא מוכן לכך, אז הוא תחת "ענן", כמוזכר בפרשה. כשהמושג, בעצם מצביע על הסתרה של גילוי האינטרס הברור שיש באגו שלנו, מההשגה הרוחנית. היינו, שבמסענו, אנו כל העת מנסים לברר מהו אותו בורא ומהי אותה רוחניות ובמידה שבה אנו מצליחים ללכת אחר הענן המסתיר, ולהאמין ולסמוך עליו בהובלתו אותנו, כך נגלה את היעד שאליו אנו אמורים להגיע. שכן, השגתו הרוחנית של האדם מגיעה מתוך עבודה בהסתרה על האינטרס. בחוסר גילוי השכר והבנת המטרה הסופית בתוך הסברי הדעת

שבט לוי ועניין הבדלת הלווים המוזכר בפרשה גם הוא עוסק בפנימיותנו. לוי, הוא מלשון הלוואה. השם, מרמז על הלוואת אור הבורא לנברא, שפירושו, האפשרות להשיג קיום רוחני. כתוב "לוו עלי ואני פורע", שכן, אותו חלק זך שבנו שיכול לעבוד את ה' הוא מתנה מוכנה מאת הבורא, שאותה הוא מבטיח לפרוע אם רק נלווה ממנו את אותה נתינה שהוא רוצה להעניק לנו. היינו, שבמידה שבה האדם יכול להגיע לבקשה ותפילה להשגת רוחניות וקשר לתכונת ההשפעה והרגש הזולת במקום אגואיזם ואינטרסנטיות, כך הוא יקבל את מתנתו וישלים אח"כ יגיעתו. היינו, שכל מה שהאדם צריך לבקש, הוא מה שנמצא מחוצה לשכר הגשמי, אלא שזה דבר הקשור באמונה המכונה בקבלה מעל הדעת וכולה מכוונת להכרת מציאות הבורא והשהייה במחיצתו, מתוך עבודת ההסתרה והאמונה. ולוי, הוא אותו שבט שלא חטא לבורא לעומת הבכורים שנבחרו בתחילה לעבודת המשכן, אך חטאו בנושא עגל הזהב. היינו שלוי, הוא אותו חלק זך שבנו שיכול לשמש בעבודת הקודש, מל שאר רצונותינו הנחותים מה"לוי" שבנו. כלומר, שמציאות זו שבפנימיותנו, מנוגדת לחטא עגל זהב, שפירושו "זה" "הב", כלומר, השאיפה לגלות את הבורא בתוך התכונות המקולקלות שב"דעת", לעומת שבט לוי הנחשב לחלק זך יותר ברצונותינו. מצב, המנוגד ל "זה - הב", שהיא בקשה מפורשת לרצון לקבל הנאה לעומת בקשת הלוואה הוגנת, שהיא לוי.  

הפסח שבפרשה, הוא חלק מלב לבה של האומה הישראלית. שכן, החג שבו פסח עלינו הבורא ולעומת זאת קטל כל בכור במצרים, מסמל על פי הקבלה שלב מתקדם במעבר האדם מתפיסת מציאות גשמית, לתפיסת מציאות רוחנית, הנקראת יציאת מצרים בכלליות. ועניין זה מוסבר בחכמת הקבלה רבות, על סבלו של האדם הנמצא תחת האגואיזםשל שליטת הרצון לקבל הנאה כפי שהוא. שכן, חיינו בעולם, בתוך הרצון לסיפוק גופני וחומרי לא מביא לנו בסופו של דבר גילוי של שאלת משמעות החיים שלנו. וכאשר האדם מפותח דיו וחש שהוא עובד את רצונותיו לשווא ולעולם לא משיג אושר אמיתי ורוחניות, זה נקרא שהוא עבד במצרים. היינו, שהרגשת האדם כעבד הכלוא בתוך עולמו הצר ובסביבה התחרותית, היא השעבוד. הגאולה, היא על ידי הבורא. וחג הפסח, הוא הסמל לאותו "נס", שבמסגרתו מתגלה הכח במציאות שמוביל אותנו אליו ומסביר לנו כיצד, למרות שהכל מתוך תחום הרצון לקבל הנאה בלבד האגואיסטי, נוכל להשיג את הפסח הפנימי שבנו שמחוץ לאגו: היינו, שאם נקדיש את רצונותינו הזכים לרוחניות ולהשגת משמעות החיים וקשר עם הבורא, יפסח עלינו מלאך המוות. עם זאת, לאגו שלנו, שיש לו כל הזמן ביקורת, מדמיון למילת "בכורות", יתן הבורא מכה ובאמצעות זאת, נגאל סופית. וגאולה, היא אינה בעסקי הגוף, אלא בתחום הכלים הפנימיים שלנו לקבלת הנאה. כלי מוגבל, סופי, הקשור בחומר בלבד, סופו למות. עם זאת, כלי רוחני, נצחי ואינסופי שאותו משיג האדם בדרך הקבלה, מאפשר לו כפי שאומרים חז"ל "חירות ממלאך המוות". היינו, שחירות וחופש אמיתיים, הם השגת האדם שמגיע לתפיסת מציאות רוחנית. פסח, בהתאם לכך, הוא חלק בסיסי במצוות התורה והאמונה בגאולה ויציאה מעבודת האגואיזם

ענייני הטהרה והקדושה לעומת הטומאה והזוהמה השונים המוזכרים, עוסקים בכלים השונים שבנו, השואפים לגילוי הרוחני. כלי, הוא חסרון ורצון להשגת דבר מה במציאות גשמי, או רוחני. ובכדי לאחוז בקשר עם הבורא, עלינו להכין את עצמנו בהתאם, שכן איזון אל מול חוקי המציאות, הוא הדבר שנדרש מאיתנו בכדי לאחוז במציאות זו שחוקיה, פועלים עלינו ממילא. וככל שאנו רחוקים מקשר עם חוקיות זו של הרוחניות והשגת הבורא, נחשב הדבר כאילו טרם טהרנו את עצמנו לכדי המעמד הראוי. לעומת זאת, כאשר נבחר לפסוע בדרך הקבלה והתיקון האמיתיים, כך יחול שינוי בכלי שלנו שיאפשר לנו לקבל הנאה רוחנית אמיתית. כזו, שאינה תלויה עוד בתפיסתנו החומרית. נעבור מעין "ניקוי". טיהור. שעניין זה, מסבירה הקבלה, ינבע מתוך סירובנו להיות בכוונה על מנת לקבל לעצמנו בלבד בתחום האגואיזם ונטפח את השאיפה לאחוז ברצון להשפיע לזולתנו.  ש"זולתנו" הוא הבורא. הוא, היחיד שנמצא ביקום, זולתנו. עם זאת, אנו, לא חשים בו בכלינו ושקועים בגשמיות .ובכל זאת, הוא, המקור לרוחניות ולקודש. ולכן קדושה, תלויה במידת טהרתנו. כלומר, שכל העניינים הקשורים בכך ומובאים בפרשה, הם תיאור של התכונות השונות שבנו שעוברות תיקון וקלקול, הסתר וגילוי על מנת להשיג איזון עם הכוח העליון. בכדי לעלות על הדרך אליו, הבנויה מאינספור אבחנות ואנו רק צריכים להיות בהכרה אליהן ולגלותן.  היינו, "להתקרב", כפי שמתואר לנו במושג "קורבנות" שבפרשת השבוע, שהם המסמלים את ההתקרבות לרוחניות וההתרחקות מטומאה, שעליה נאמר, שיש להוציאה מן המחנה. עם זאת, לכל רצון ורצון בנו, או נכון יותר, לכל כוונה וכוונה שבתוכנו יש תמיד תיקון ותקנה. שכן, גם לטמאים ולאלו שלא הספיקו לחגוג את החג הראשון של פסח, ניתנת האפשרות להגאל, על ידי מתן הזדמנות שניה מלמעלה. היינו, בחג שני של פסח. ובעצם, בכלליות מסבירה הפרשה, שעל ידי זה שנתקרב עם כל הרע והטוב שבנו אל המשכן, שהוא המקום שבו יסלחו לנו על הכל מפני שנבין ש "גם את זה לעומת זה עשה אלקים" כך שגם הרע וגם הטוב, הם ממנו עצמו ולטובתנו, כך נהיה באיזון עם העליון. כלומר, שכל עוד נסמוך עליו, הוא ישכון בתוכנו ויאפשר לנו את עבודת המשכן ויוליך אותנו אחריו במדבר. באותו מרחב ריקני שבפנימיותנו, המורגש כחוסר יכולת לראיית השכר שברוחניות. וחוסר זה של שכר, מורגש בנו כשממה. כמדבר וכהסתרה. כמו ענן הקורא לנו ללכת אחריו ויהי מה, עד אשר נגיע אל גמר תיקוננו הרוחני כבני אדם פרטיים, כאומה וכאנושות