הכהן הגדול, בניו ושושלתו, כפי שמתואר בפרשת השבוע, פרשת "אמור", הם בפנימיותנו אותו חלק שנועד לעשות את עבודת המאמץ הרוחני הקשורה בכל אותן מצוות שבפרשות הקודמות. מצוות, שרובן עוסקות בהקרבת הקורבנות ועבודת המשכן. ובפרשת אמור, מובאת לפנינו יתר הרחבה בנושא זה, שבו נבדלת אותה מדרגת הכהונה משאר העם. היינו, משאר הכוונות הטובות שבתוכנו, שעמם אנו צועדים לכיוון היעד הרוחני. שהרי כאשר אנו צועדים בשביל זה, של האמת על פי חכמת הקבלה, אנו למדים כיצד על הקיום כולו שולט בורא אחד שהוא "אין עוד מלבדו" ורק אנו, בני האדם, נצרכים להגיע לכדי הכרה בכך. כרגע, אנו במצב של חוסר הכרה לכך, כלומר, אנו לא חשים כיצד "מלוא כל הארץ כבודו" ולכן, מלאכת התיקון שלנו עוסקת באופן שבו אנו מחדירים לכל פינה חשוכה בתוכנו ולתוך הספיקות, את כוח האמונה. היינו, את אותו הכוח שמאפשר לנו לחוש איכשהו במציאות הרוחנית, בהתאם למאמצינו. וכפי שמתואר בכתבי חכמת האמת, כשהאדם אכן פוסע בדרך זו, מתעוררים בו שני יצריו, הטוב והרע, והאדם, מהווה מעין מערכה אמצעית שבתוכה, הוא צריך להכריע ולבחור בדרך המובילה להכרה, שאת הטוב ואת הרע, עשה הבורא בעצמו. היינו, שאין כוחות נוספים בעולם מלבד שליטתו של הקב"ה אשר מטמין לאדם ומזמן לו אפשרות של בחירה בעולם שבו הכל צפוי והרשות נתונה. הכל צפוי, שכן הבורא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. עם זאת, הרשות נתונה, פירושו, שאנו יכולים להבחין בכך, כמו שכתוב שהבורא עשה ש"יראו מלפניו". שיבחינו בו. שנרגיש, אי שם בפנימיותנו, שללא הפן הרוחני שבחיים, אין כל טעם בחיים סתמיים של מילוי רצונות הגוף בלבד, ללא משמעות אמיתית

"אמור", מסבירים החכמים, הכוונה היא ללחישה. כמעין "תגיד להם...". שכן, כל רובד ורובד באותו חלק של כהונה צריך להפנים את העניין בפרטות ולא רק בכללות. כלומר, שכל אחד ואחד מהעובדים במדרגת האמונה, יקבל את הציווים השונים המובאים בפרשה ובהם, מובדלת הכהונה משאר מדרגות הקדושה, ככזו שדרכה אנו צועדים אל הכוח שחסר לנו לתיקון. כוח האמונה כאמור. שזוהי אותה היכולת שבנו להתגבר ולהתנגד לרצון הבהמי והגשמי שבנו, שמפקפק בדרכנו הרוחנית. שכן, יצר הרע שבנו, הוא זה המתנגד לכוונותינו הפנימיות להגיע להכרה ש"מלוא כל הארץ כבודו",  ויצר הטוב הוא זה שדוחפנו לכך. והצמדות לחלק זה של יצר הטוב, לכהונה, להודיה לבורא שמאפשר לנו לראות את הבירורים השונים ולבחור בכוונות הנכונות שבתוכנו, על אף כל הרע שבנו, זוהי המדרגה שבנו שניתנת לנו לבחירה בה. והבחירה, היא על ידי ההבנה כיצד עלינו לגשת ולהמשיך הלאה בשביל, בכדי לא להטמא שוב ברצונות הרעים. כיצד להפנים שה"רע", ניתן לנו רק משום שזכינו ליכולת לראותו ולתקנו ולכן, הוא רע, שהוא לא פעם, "טוב". וכך, באמצעות אבחנתנו בין רע וטוב במציאות, אנו יכולים לדעת באיזה כוונות פנימיות שבנו אנו יכולים לגשת לרוחניות ובאיזה לא. או כמו שמתואר בפרשה, שיש מצבים שמהם יש מניעה ממדרגת הכהונה ויש מצבים שבהם יש חובה לנהוג כך או אחרת במדרגה זו. מעין שלב תמידי, שמחוייב בטהרה מתמדת לעומת כל העם, כך שאין בו אף מום וכל כוונתו, היא קדושה. שקדושה, זוהי ההבנה שיש מציאות נבדלת בקיומנו אשר מחוללת את הכל ולכן, עלינו להקדיש אליה את כוונותינו. ועל מנת לעשות זאת, יש צורך במילוי של כל אותם ציווים שונים החלים על הרצון לקבל שבנו, שמתקדש, לכדי עבודת המקדש. העבודה שמתוארת בפרשת אמור כמגמת הרצון שבנו, להתעלות רוחנית ברורה

"בתולה", "אלמנה", "גרושה" ושאר תארים שבפרשת השבוע, הם כינויים של הרצון לקבל שבאדם שבהם, אסור הכהן בנישואין. היינו, שכאשר אנו באים לתקן את האגואיזם שבנו, הנובע מהרגשת עצמיותנו בלבד, יש בנו חלקים שונים כאמור שמהם ישראל, מהם כוהנים, מהם גויים וכמובן, שמות פרטיים כביכול כגון פרעה, שהוא מלך האגו הכללי השולט בנו. מצרים, שזוהי אותה נחלה פנימית בתוכנו שבה אנו חשים בגלות, כלומר מחוצה לעבודת ה'. מצב, בו אנו עבדים לרצון הגשמי/חומרי/גופני למרות כל מאמצינו למצוא משמעות כלשהי. משה לעומת זאת, הוא החלק שנקרא "הנקודה הפנימית שבלב". רצון באדם, כוונה, ששואפת להביאנו אל גילוי האמת ובמקביל, להביא את שאר הרצונות הזכים בנו, אל אותה נחלה שמכונה "ארץ ישראל". מקום ברוחניותנו, שבו אנו חשים באושר פנימי. ולכן, בבואנו לתיקון חלקי הרצון לקבל שלנו בהדרגה, ע"פ הכוונת חכמת הקבלה,  נכיר בכל אותם חתכים שברצון לקבל על פי דרגתנו ונשמתנו. ובהתאם לכך, נאמר לנו בפרשה שבמדרגת הכהונה, שהיא עבודת הטהרה שבטהרה, אין אפשרות של "לכלוך", או "מום", של כוונה אגואיסטית, אלא שיש חובה בנקיות וזכות. ולכן, רצון לקבל שכבר נעשה בו שימוש  ונקרא "גרושה", או "אלמנה" וכו, פסול לשימוש במדרגת הכהונה. שלב, שיש להשמר בו מכל פגם כגון "לא יקרחה" כפי שכתוב,  שזוהי השמירה שלא להטיל פגיעה, במקום שלם. במקום שיכול להיות בהכרה לכך שהכל נעשה על ידי בורא אחד ורק אנחנו, מכריעים את המציאות עבור עצמנו בעניין זה, בשאלת עבודת המודעות של כך.  ומשום כך, עלינו להזהר שלא לאבד את היכולת לקשור עצמנו, ברע ובטוב, למקור השולט על הכל ומובילנו בכל מקרה, אל היעד המושלם. שהוא הגילוי של הפנמת האמירה האמורה בפרשה, בכל חלקי רצוננו שבהם אנו יכולים להודות ולהתוודות, לבורא ומלפניו