התורה זה עליך - פרשת בשלח - פרשנות קבלית חלק 1
מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא, על מדרגות שונות שמשיג האדם ברוחניות, כאשר העליונה שבהן היא זו שנקראת "צדיק גמור". וצדיק שכזה, הוא מי שכבר גמר את עבודתו הרוחנית וכל מה שמעניין אותו בחיים, זה הבורא, הקדושה, הטוב המוחלט וכל מה שקשור בעניינים אלו. לפיכך, אדם שכזה, הוא מי שמואס לגמרי ברע וכבר קשור אל הטוב בלבד, עד שאין בו שום צורת רע, המתקיימת, לעומת "צדיק שאינו גמור", שהוא עדיין נקרא "צדיק", אבל הוא לא מאס ברע בתכלית המיאוס ועל כן, לא נחשב כ"צדיק גמור". וברור שמטרת האדם הפוסע בדרך הרוחנית, היא להגיע למדרגה הגבוהה ביותר, של ישועת ה' והבאת האדם לצדיקות גמורה, אך גם כידוע, כדי להגיע למדרגה הזו, יש צורך ב"נס". כלומר, שאין זה בכוחות האדם עצמו להשיג זאת, אלא שהבורא הוא זה שמביא את האדם לאותה מדרגה של "צדיק גמור". לפיכך, ובהתאם לזאת, נוכל להבין מהן שתי המדרגות הללו של בריחת העם מצד אחד אך מן הצד האחר, שהעם כמו אינו בורח אלא נחשב כיוצא ב"יד חזקה" לאחר שפרעה מאפשר את היציאה. שכן, מצד האדם עצמו, שמבין שהוא עלול להימשך שוב אל הרע, או שרע לו מטעם זה שהוא עוד תחת הרע אפילו אם הוא מועט, יש רק אפשרות של בריחה. כי אם האדם מגלה שהוא עלול להרוס את הטוב שכבר השיג, או שיש בו כך או אחרת עוד סימנים של אגואיזם ורצון לאהבה עצמית (ר"ע=רצון לעצמי) אזי ברגע שמתאפשר לו, הוא נמלט ממצבו ורוצה לעבור ל"עולם שכולו טוב" שזוהי צורת החיים, בדבקות ה' באופן מוחלט. והימלטות או בריחה, היא רק ממצב שבו רע לנו בתוכו ואם לא נברח מיד, לא נוכל להשתחרר. לעומת זאת, כשבוחנים את הדברים מטעם הבורא, הרי שזו לא בריחה כי אם יציאה, מפני שהבורא הוא זה שמשלחנו, או גורם לשילוחנו, מתוך הרע. ובזה, מובן שהאדם הוא זה שנמלט מן הרע ששולט בו או שממנו הוא רוצה לצאת, לעומת הכוח העליון, שמביא ליציאת האדם באופן גלוי. ובעצם, כשעוסקים בפרשת השבוע, הנוכחית, או כל פרשה אחרת, יש להבין, שאמנם מוצג לנו תיאור לדברים הקשורים בעברנו כעם, היוצא ממצרים וכדומה, אך מבחינה נפשית, עלינו לקחת את הדברים לתוכנו, כך שהתורה עוסקת בנו ומציגה לנו תיאורים שונים של המצבים המגוונים, שאנחנו עוברים בדרך הרוחנית ובמסגרת שאיפתנו לדבקות בבורא.
משה, הוא הצדיק שבתוכנו וזו מדרגה, שקיימת בנו מבחינת יכולת האמונה שלנו בבורא כ"אמונה שלמה", לפחות לעומת סוגים שונים של "אמונה חלקית", המבטאת את היותנו עוד באמצע הדרך. וכמו שיש בכל מדרגה ומדרגה בפרטיות "צדיק" או חס ושלום רשעים שבנו, כך יש גם בסיום כל המדרגות, מדרגה כללית של "צדיק", שהיא המשה שבנו. ומסביר הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל) ש"יש להבין זה על דרך העבודה הפנימית, שלומדים הכל בגוף אחד (בנו, באדם). ועוד יש להבין, מדוע אם הוא לא זכה, היינו הרועה של העם, העם נענשים בשבילו... כלומר, שיש בתוך כל אדם בחינת אמונה בה' שזה נקרא 'משה רעיה מהימנא', ואז, יהיו כל העם צדיקים. כלומר שהעם, הוא מסביר לנו, הם כל האברים של האדם, דהיינו המחשבות והרצונות של אדם נקראים "אברים" וזה נקרא 'עם'". ומשה רבנו בעצם, הוא אותה מדרגה בתוכנו כ"רועה האמונה" או "רועה נאמן", כאותו מצב שמוביל אותנו במדרגותינו, כלומר, את מהותנו, אל המצבים השונים, עד שנשיג את המצב כאמונה שלמה. ודרגת משה הכללית, או כפרטית, היא ממש כל העם וייצוגו, כי האמונה שיש באדם, מסביר הרב"ש זו כל דרגת ה"אדם" (שמעל דרגת בהמה). ובעצם, מובן לנו שעניין זה של אמונה והתלות במדרגת הצדיק שבנו, קובעים עבורנו הכל, שהרי אם הייתה בנו אמונה שלמה מראש ומלכתחילה, לא הייתה לנו שום בעיה לדבוק בבורא וללכת בדרכו ולא הייתה לנו כבדות, בעבודת ה'. עם זאת, מפני שאנו לא בשלמות האמונה, אז הגוף וטענות השכל, מכבידים עלינו ורוצים למנוע מאתנו לפסוע בדרך הזו, הרוחנית, המנוגדת לרצון להסב לעצמנו הנאה, גשמית.
ויוצא מכל הדברים, שמשה והעם, שקולים זה נגד זה, כמו שעניין של אמונה שלמה שבנו והסכמתנו לפסוע בדרכה, למרות הקושי, שקולים זה נגד זה. כך שאם לא התחברנו די צרכנו לצדיק שבנו, אז העם (הרצונות) שבנו מרוחק מדרכו. כלומר, שאברי גופנו לא רוצים לשמוע לצדיק שבנו, הקורא לנו ללכת אחריו, להאמין בו ובהובלתו אותנו, גם אם זה אומר להיכנס לים סוף, בעוד המצרים דולקים אחרינו כמו שכתוב בפרשה. ומאחר שהצדיק, לא זוכה בתוכנו לתשומת הלב הראויה, אז תכליתו לא יוצאת אל הפועל ובהתאם, אנו, כעם שאלו רצונותינו ומהותנו, נענשים. כלומר, שמה שמכונה "עם ישראל" בפנימיותנו, לא יכול לזכות ליציאה מתחת ליצר הרע ולהגיע להשגת אמונה שלמה וזה כנגד זה, העם ומשה, הצדיק שבנו ואנו, הכל שקול אחד כנגד השני. כך שמבחינת העבודה הפנימית שבנו, הרי שעלינו לדבוק בצדיק וכמו כן, ללכת אחריו, להסכים למרותו עלינו ולפיכך, לזכות להיות באמונה שלמה, למרות כל המאבק הפנימי שבתוכנו, שמנסה להכריענו, אנחנו יודעים ומבינים, שעלינו להיות מעל הרע ולצאת ממנו, בהנהגת רבנו. שזהו, הרב שבנו, כמשה, המייצג את רצון ה' שבנפשנו.