משמעות

חג החנוכה, המכונה גם חג האורים, הוא החג שמציין בבסיסו ובעיקרו דבר אחד בלבד וזוהי חנוכת המזבח. שזהו השיא של המרד החשמונאי. היינו, שהכל מוביל לזה כי זהו הסימן לניצחון ולתחיה הרוחנית של העם, במולדתו. שהרי אור במזבח, הוא רצון הבורא והרשייתו אותנו בעבודתו. בהקרבת קורבנות. וכל עניין הנס שהתלווה לכך, הוא רק חיזוק לכך שכל המרד היה רצון עליון, מתוך כוונת הבורא להביאנו לתיקון שוב, שכן מאז שהמקום נכבבש ונחרב, לא היה ליהודים בית לעבוד בו את האלהים. ולכן, מרגע שהוחלט למרוד, עד רגע החנוכה והדלקת כמות השמן שהספיקה ל 8 ימים, הכל הוביל לכך שתתרחש תקומה מחדש. שתהיה חיות באדם אשר באה לידי ביטוי בהקשר הרוחני, שנאסר על היהודים, כחלק מהגזירות. ועתה, התחדש הקשר. זאת חנוכה. חנוכת המזבח.

 

מקור הביטוי "זאת חנוכה", מסבירים המקובלים, היא ההתייחסות לכל החג כאל חג קדוש. כאל הילולת הודיה לבורא ששיאה, מתרחש ביום השמיני, בדומה למה שמוכר לנו כברית של תינוק יהודי, שערלתו מוסרת ביום שלאחר 7 ימים. שכן, בשבעה ימים ברא ה' את השמיים ואת הארץ ובעקבות החטא של האדם הראשון, לא התקיים היום הנוסף, היום השמיני, זה שהיה צריך להביא את האדם לשיאו הרוחני, אם הוא היה עומד בפיתוי. זאת אומרת, שאם אדם הראשון היה מצליח בעבודת התיקון שעליה הצטווה ב "לא תאכל...", היה מתגלה לו היום השמיני. מצב פנימי, רוחני, שבעקבות החטא, אנו מחוייבים להשיגו עתה בעצמנו ולתקן את חטא אדה"ר. אנו, הכוונה היא לבני האדם שבעולם, שבראשם היהודים, הישראלים, כמקור ראשון ועדות להשגה מופלאה זו של האמת. 7, מסבירה הקבלה, היא מה שהיה, המצב הנברא והטבעי. לעומת  זאת המספר 8, הוא  ביטוי לאין סוף, לעל טבעי. ואכן אנו כבני אדם צריכים לשאוף ולהגיע אל מעל הטבע. מחוצה לו. שעניין טבע, הוא כל הקשור בחומר ומה שמחוץ לחומר, הוא מה שמחולל אותו. לכן, הביטוי של "זאת חנוכה", המגיע בשיא החג, הכוונה היא על היום השמיני של החג, כתינוק שנחנך ונולד

 

7 מתוך י"ג מידות הרחמים של הבורא לנברא, אומר האר"י הקדוש, משולות לשבעת ימי החנוכה כשהאחרון שבהם, משול לחמשת המידות הנותרות, כדבר אחד. שכן, זמן הסתלקות החג ובטח שהרגעים שלפניו, הוא הזמן המיוחד ביותר והנעלה ביותר שממנו רוצה האדם למשוך כמה שיותר אור לעתידו. שהרי הפרידה מהנס, מהחג, מהקשר החזק למועד המאחד את האנשים עם הבורא ואחד עם השני, קשה היא ולכן, רגע לפני, יש צורך בחגיגה. לשמוח, על השמחה שניתנה לנו וחוזרת אלינו בכל שנה ושנה כחג המצווה מטעם חכמינו. חג, שמושך אלינו את המאור המחזירנו למוטב ולתיקון. ושיאו של החג כאמור, שעל פי מסורת המקובלים מתרחש תוך כדי סעודה גדולה, קורה בסופו. בהבנת הגילוי של הנס, של המעמד ושל האש שלא כבתה 8 ימים ובזאת, חנכה את בית המקדש מחדש, לבית האל

 

מקדש, הוא מה שנחשב עבור האדם כנבדל. כמו "מוקדש ל - ", כדבר שניתן למישהו מיוחד. וברמה הרוחנית, אמור האדם לרכוש יותר ויותר חשיבות של הקשר עם הבורא, שתאפשר לו לראות נושא זה כנעלה מעל הרצונות החומריים. זאת אומרת, שהאדם, בתוכו, צריך לעבוד את פנימיותו באופן מיוחד שבמסגרתו הוא בונה בית, לרוחניות. מקום מוגן שבתוכו הוא עושה אבחנות, משיג השגות ומקבל את החיים יותר ויותר ככאלו שבהם הבורא שולט. וכל עבודת האדם, היא האבחנה בכך, על ידי בניית בית, למה שקדוש. למה שמובדל מן החומר, שזוהי הרוחניות. ורוחניות, מתארים כתבי הקבלה, היא ההשגה בספירה השמינית המכונה "בינה", המורגשת בנו כאשר אנו מעלים את רצוננו הנמצא בספירה הראשונה "מלכות", אל הבינה למעלה. כלומר, רוחניות, היא יכולת המושגת מהעלאת המלכות, הנשלטת, לבינה, ספירה שגם נקראת "אמא" ושבתוכה, ברחמה, אנו גדלים. ועניין בית המקדש, תואם את המצב הפנימי המחבר בין האדם הגשמי, למימד הרוחני. בין מלכות לבינה. בין העם שרוצה להתפלל ולעבוד את ה' בבית המקדש ובין השולט האכזר, המשול לאגו . שלנו, שלא נותן לנו את הדבר החשוב לנו מכל בחיים: רוחניות.