לו היינו דומים למכונות, למחשבים, או למכשיר כלשהו כזה או אחר, אז היה ניתן בדרך כלשהי לסדר אותנו, לשדרג את תוכנת ההפעלה שלנו ובעצם, לגרום לכך שנתפקד טוב יותר בהתאם, כאשר מתעורר ליקוי כלשהו בתפקודנו. וכמו כן במידת הצורך, על פי אותה דוגמה, היה ניתן לתקננו, כאשר נפגם בנו משהו, כפי שכידוע זה מתרחש בגופנו או בחלק כלשהו בו לעתים. שכן, הגוף, בשונה מן המוח ובעיקר מהנפש שלנו, דומה יותר למכונה או למכשיר מכאני, שניתן להבין כיצד הם פועלים ומכאן, קמה האפשרות לאיתור התקלה וסידורה.
אי לזאת, נדמה שכל מה שקשור באותו רובד מופשט שבנו המכונה "נפש", אין הדברים עובדים כדוגמת הגוף או במחשב למשל, כפי שגם מיטיב לתאר זאת הפסיכטאר המוכר ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", לב עבודתו המדעית של הפסיכואנליסט הידוע. וכך בספרו, מציג לנו פרנקל את בן האדם, לא כבריה אשר מתפקדת כמכונה ברת תיקון שאף עלולה לסבול מקלקולים ובעיות לעתים, אלא שמדבריו משתמע שבנוסף או אפילו בעיקר, אנחנו יצורים רוחניים. ורוחניות זו, שמיוצגת כאמור על ידי אותו מושג מופשט בשם "נפש", היא אינה דבר מה שניתן לגשת אליו בקלות כאיתור תקלה שמקורה במוח שהוא אבר כמו כל אבר אחר בגוף שניתן לאפיינו.
או במילים אחרות, בגישתו זו, מתריס פרנקל כנגד השאיפה המתרסקת לנגד עיניהם של הפסיכיאטרים, לטיפול בנפשנו, על ידי תרופות שונות שהן כביכול כל מה שצריך כדי ש"נחזור לתפקוד תקין" ובכדי שנחייה אורח חיים בריא! אין זה כך מבהיר לנו פרנקל ובעצם, יוצא כנגד מה שהתפתח כמן שיטה כזו, של "כיוונון הברגים" שבנו לכאורה, באמצעות תרופות מגוונות\מאזנות או ניתוחים, שישיבו אותנו לתפקד כראוי. הנפש, למרות הקשר שלה למוח, משכנה אינו במוח, מובן לקורא מספרו, ועל כן, לא יעזור לנו לדבריו לנסות ולחפש שם את מקומה, בכדי לשפר את עצמנו. המוח, הוא אבר גופני כמו כל אבר אחר בגוף ומשכך, הוא אינו רוחניותנו.
את הרוחניות שבנו, קושר פרנקל דווקא למושג ה"משמעות" או נכון יותר למושג ה"פשר", שאליו הוא מכוון את האדם, כבעל נפש מורכבת שאינה מכאנית ועל כן, היחס אליה לא אמור להיות כזה, מכאני. והוא מוסיף ומדגים, כמעין תוספת על גישות פרוייד ואדלר, שאנחנו, בשונה מיתר בריות כגון שאר חיות ויצורים, לא קשורים רק ברצון שלנו לחיפוש ההנאה או הסיפוק ממין, אלא שכאמור המניע הבסיסי והעיקרי שבנו הוא אותו ה"פשר" שאחריו אנו תרים כמין אנושי, הנבדל מכל בעלי גוף ונפש אחרים שבעולם. ומשכך, הנה עלינו לנקוט מבחינה זו גם בגישה שונה כאשר אנחנו באים לאבחן את התנהלותנו פה. זאת אומרת, שעלינו לפנות דווקא לאבחון וטיפול הנוגע לפן הרוחני שבנו ולמה שנותן לנו מילוי ברמה הנפשית, שזועקת למשמעות. עלינו לפנות לאותו חיסרון פנימי שמפעם בנו כשאלה "לשם מה אנחנו קמים כל בוקר" וחיים מידי יום ביומו. או כפי שאף מיטיב לתאר זאת המקובל הרב יהודה אשלג זצ"ל (בעל הסולם") בשאלת "הטעם בחיים" שהוא מפנה לקוראיו.
כך שאשלג, בדומה לגישת פרנקל, ולמרות הריחוק לכאורה שבין הדמויות, גם הוא מפנה אותנו לאו דווקא לדת כתרבות, או לטקסים כלשהם, כי אם לפנימיות הווייתנו הנוגעת לשאלת משמעות החיים. "מה הטעם בחיים" הוא כותב למעיינים במאמריו ומפנה אותם משם, לתשובת הא-ל, כמי שקשור למענה לאותן צרות, בעיות ומועקות נפשיות שאוחזות בנו ומאפיינות אותנו כמין אנושי, המובדל משאר בריות העולם כמוסבר. שכן, אין אף חיה או יצור בעולם ששואל את עצמו שאלות כגון אלו, כמו שאין גם אף יצור שמתעוררות בו מצוקות נפשיות, כפי שזה מתרחש במין האדם, כמעט ללא יוצא מהכלל. ומשכך, הדרך לנפשנו היא אינה דרך המוח כחלק מן הגוף והיא גם לא דרך אחיזה בדת רק כתרבות, שאין הבדל בינה ובין כל תרבות אחרת, גם כשהיא חילונית.
ובמילים פשוטות יותר, מפני שהנפש, בדומה לבורא, היא מושג מופשט שאינו בשרי או מכאני, אז הרי שהקשר שלנו אליה ובטח למה שמתקשר לרפואתה, הוא אינו קשר חומרי, גופני, תרבותי וכדומה, אלא שזהו דבר מה הטמון באיתור הבעיה העיקרית שלנו הנובעת משאלת משמעות החיים והמענה עליה. או כמו שמתאר זאת פרנקל כמוסבר במושג ה"פשר" שמניע את האדם באשר הוא ושגם משתנה מאדם לאדם, בהתאם למבנה נפשו. כך שכל נפש ונפש, בכל אחד ואחת, היא משהו שדורש פיענוח ייחודי וזאת בשונה מגופנו, הדומה עד זהה בין כל בני האדם. היינו, ששבר ביד או ברגל הקשורים בגוף, הוא כך או אחרת אותו שבר ולכן אותו טיפול ניתן ליישום, כמעט בכל גוף וגוף. ולעומת זאת, ברמה הנפשית, הרוחנית, כל אדם מיוחד בפני עצמו ועל כן, הן הצרה והן דרך הבראתה, משתנים בין כל אחד ואחת וזאת אפילו כאשר נדמה שהמדובר באותה הבעיה, שכביכול חוזרת על עצמה בינינו לבין עצמנו.
היינו, שהדיכאון או החרדה אצל אדם כזה, מקורו מסיבה שונה מאשר החרדה והדיכאון באדם אחר - ובהתאם, הטיפול בנו אמור להיות שונה על פי מי ומה שאנחנו. ועם זאת, המכנה המשותף שאותו מעלים לפנינו אשלג ברמה הקבלית וויקטור פרנקל ברמה הפסיכולוגית, הוא כמעט זהה ונוגע לדבר מה שבעומק עצמיותנו, אשר בה אנחנו תוהים ושואלים לפשר חיינו. כלומר, אנחנו רוצים להבין לשם מה אנחנו חיים ומהי משמעות החיים והטעם בהם, כפרטים, מצד זה אך גם ככלל אנושי מהצד השני. שכן, במידת ההתייחסות שלנו לתמונה הגדולה הכוללת גם את מושג הא-ל, הרי שמשהו בתוכנו אינו נותן לנו מנוח ומפעם בנו בנושא זה, הקשור לנפש הרוחנית שבנו ואליו, לבורא. כי אחרת, כנראה שהיינו כמו כל חיה ויצור שלא ממש קשורים לא-ל וכל עניינם מסתכם בגוף בלבד גם כאשר המדובר באבר המוח, שמשותף בינינו וגם בין חיות אחרות. ובכל זאת, הן לא מכילות בתוכן את אותה דרגה נפשית\רוחנית, שמאפיינת אותנו, כבריות בעולם.
או ליתר דיוק: לשאר היצורים מלבדנו, אין נפש כזו כמו שלנו, המופשטת מן הגופניות והבשר ושזועקת בתוכה שאלה הנוגעת למשמעות החיים והקיום כאן. ומשכך, כנראה שהצעד הבא המתחייב מבחינה זו של גישת הרפואה והפסיכולוגיה, כמדע לא מדויק, הוא הצעד הרוחני שמקומו בקבלה. שכן, כחכמה רוחנית ברורה, מתוכה נוכל להתקדם הלאה ולהבין את עצמנו ואת הקלוקל שבנו, אך ביתר דיוק הפעם, אולי אף כמדע קבלי המציג בפנינו את הנדרש לנו, וכמעין "פסיכולוגיה רוחנית", שתייצר לנו תמונה יותר מהימנה של הדברים ושל הקשר שלנו אליהם - לפחות כמין אנושי החי בעולם וסובל בו בעיקר מבחינת הרמה הנפשית, התוהה בתוכנו על האושר וסיבת חיינו כאן.