"הכל צפוי והרשות נתונה" - רבי עקיבא
דטרמיניזם", הוא המושג בלעז לביטוי "הכל צפוי". ובעניין זה, המדע משלים יותר ויותר עם המסקנה שאנו חיים בתוך מערכת סגורה שבה אין לדבר ביקום חופש בחירה כלשהו, מפני שהמציאות, על כל גודלה, עשויה מחומר/אנרגיה שנתונים במסלולים קבועים מראש ולכן תמיד מצבה הבא, נובע מהמצב הנוכחי. המדענים היטיבו לנסח זאת בהסבר, שלו רק היינו יודעים את מצבו הנתון של היקום ברגע מסוים, יכלנו לנבא את כל עתידו בהמשך. שכן, אם למשל היינו יודעים את מיקומו של חלקיק מסוים, מהירותו וכיוון תנועתו הרי שנדע מה יקרה עמו בכל רגע ורגע אחר. ובמילים אחרות, היקום, מצוי כרגע במצב מסוים ואין זה משנה אם אנו יודעים מהו או לא, אך מצב זה שבו הוא נתון, ינוע בהתאם לסיבות הנוכחיות המובילות אל המצב הבא, כתוצאה קיימת. והיקום כמציאות הפועלת במעין מערכת סגורה מראש, כלומר שהיקום דטרמניסטי, היא טענתו של רבי עקיבא. היינו, אין לנו זכות או חופש בחירה אלא שאף אנו עצמנו חלק מאותה מערכת וכמוה, אנו גם כן עשויים מחומר כגון אטומים ולכן, כל הוויתנו, מחשבתנו, דעותינו ועצמיותנו הם תוצר של המערכת ושאר פרטיה. אנו, חלק מהמציאות ולכן כל השקפתנו עליה היא סוביקטיבית ומובנית במערכת עצמה, אך עם זאת, עצם כך שהמציאות מובילה בסופו של דבר לתהיה על הנושא עצמו, היא זו שמצביעה על תבונת המערכת. תבונה, הנובעת מאותה נקודת עדות, על טיב המערכת לכשעצמה.
ובהתאם לכל האמור לעיל, הרי שביקום שבו אין במציאות כל חופש בחירה, הרי שנשאלת השאלה לשם מה אנו חיים? היינו, האם כל מה שעובר עלינו חסר משמעות וכל רגשותינו כגון התאהבות או קנאה וכו, הם רק תוצר כימי של החומר ממנו עשוי העולם הזה ובתוכו גופנו? והתשובה על כך לפי חכמת הקבלה נמצאת בנקודת היחס. כלומר, כאשר האדם מייחס את החשיבות הנכונה לדברים במהלך חייו ומשנה את היחס אל החיים מתפיסה גשמית למגמה רוחנית, כך הוא מתחיל אט אט להכנס לפרופורציה בהבנת קיומו וחשיבותה הנכונה של המציאות ותכליתה. זאת אומרת, שככל שהאדם בוחר להיות תחת רשות הרוחניות והבורא, כך הוא בעצם מממש את הכלל השולט במציאות ממילא. שכן, הכל צפוי, דטרמיניסטי וסגור במערכת של תוצאות אך במידה שבה האדם משנה את היחס אל המציאות מאוסף חוקים סתמי הפועל כטבע שרירותי, לטבע תבוני הפועל כדבר אחד שהוא כלל המציאות, כך הוא מתחיל לנהל מערכת יחסים מול המציאות המעניקה לו מילוי על החסרון הנובע משאלת המשמעות. היינו, בחירה ביחס אל המציאות כרוחנית, משמעה, מימוש הביטוי שמסביר את נקודת היחס הנכונה והבחירה החופשית האמיתית: הכל צפוי, אך הרשות נתונה באופן שבו נתייחס למציאות. כאל רוחנית או כגשמית. ולכן, במידה ובה נבין שעלינו להתייחס למציאות כאל רוחנית, אז נגשים את מה שניתן לנו כאותה "רשות". כלומר, ניתנה לנו הרשות להכיר בכך שעל הכל, אחראי מקור אחד, שברא "מערכת סגורה".
"אין עוד מלבדו", מסבירים המקובלים, היא צורת היחס הרוחני הנכון למציאות המרירה שמתגלה לנו בעולם נטול בחירה. כלומר, הכל צפוי וידוע מראש גם אם אין אנו יודעים מה צופן בחובו העתיד, אך עם זאת, עלינו להתייחס אל קיומנו כדטרמיניסטי ובנוסף, להמשיך ולשאוף להיות בהכרה למקור הבריאה האלוקי. זאת אומרת, שעל אף שהכל צפוי, עדיין, במידה ובה נתייחס אל הטבע ואל היקום כתבונה המכוונת אותנו לנקודה מסויימת, כך נתעורר יותר ויותר אל גילוי המציאות הנכונה. ועניין עצם הרגשת הבחירה הוא רלוונטי רק בהתגלות הפער שבין רוחניות וגשמיות שהרי רק אז נפתחת האפשרות לבחור באמת, כיוון שאין כל בחירה אמיתית בין מצבים גשמיים, אם מבחינת הדטרמיניזם ואם מעצם כך שאין מה לבחור בין גשמיות אחת לאחרת. כלומר, המערכת, חוקיה וכל מה שנתון בה, אמנם קבוע וסגור מראש אך מוביל כאמור להבנת תבונת המערכת ככלל. ותבונה זו, מסבירים המקובלים, היא היכולת להעיד בסופו של דבר על המערכת כאלוקית. כתכליתית. כלומר, שהמציאות בה אנו שרויים, אינה מובילה אותנו באופן מקרי, אלא באופן מטרתי שמוביל להכרת המקור ותכונתו שלפי הכתובים הוא הדבר היחיד שיש. הוא, המערכת. וסיבת בריאתו את הבריות שיכולות לחוש בו, להשיג אותו, היא מטעם שהוא "טוב ומיטיב". כלומר זהו מקור תכליתי, בורא, שרצונו להיטיב לנבראיו על ידי כך שנבין את פשר חיינו כחוויה של הרגשה טובה הנובעת מהשגה של קשר אליו. לבורא. שכן, במידת היחס שלנו אל המציאות ככזו, כך נתחיל להיות באיזון מסוים עם חוקי המערכת, שהוא אמנם סגורה, אך עדיין קיים בה אותו "חלל" קטן של רשות, המאפשר לנו לבחור כיצד להתייחס אליה. כיצד לאחוז בה. איך להפנים אותה ואת כלליה כך שנוכל להשיג שליטה, למרות הנתונים הערוכים לעינינו כמציאות צפויה, לכאורה.
כאשר האדם מבין שהכל בא מבורא אחד שעליו נאמר ש "אין עוד מלבדו" ושכל המציאות הנובעת ממנו מובילה למטרה המכונה "להיטיב לנבראיו", אז יש לו ההזדמנות לבחור ולממש את זכותו בהקניית הרשות, לבורא. לכן, המימוש בעניין "הרשות נתונה" היא בבחירה של האדם בכל עת, לצאת מתוך ה"מערכת הסגורה" הנ"ל ולקיים את הפוטנציאל הנתון בו מעל לכל, שכן, על פי הקבלה, אותה בחירה ביחס רוחני להתנהלותנו, מתוך הרצון להשיג תשובה אמיתית על שאלת משמעות החיים, היא הדבר היחיד שבו אדם יכול לבחור. היינו, להכניס אל תוך שגרת החיים החומרית, הגופנית והגשמית, את אותה שאלה על משמעות החיים, והפנייתה אל המקור בצורות כאלו ואחרות, כגון לימוד או תפילה וכדומה. זאת אומרת, להפנים את עובדת המצב שהכל צפוי מטעם הבורא, מטעם הרוחניות, שמסובבת את כל הסיבות מלכתחילה אך עם זאת, הרשות ניתנה על ידיו. האפשרות, לצאת מתוך מצב ההסתרה, אל המצב המואר והאמיתי של חיים שבהם אנו מחוברים למציאות שממנה נובעות הסיבות שסופן, תוצאות חיינו. תוצאות, שבהן נוכל לשלוט, רק כאשר נממש את זכות החבירה שלנו לפי דברי רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה". רשות, היא הדבר היחיד שניתן לנו מאלהים, לפי רבי עקיבא. והרשות, היא לבחור בבורא. כל בחירה אחרת, משמעה חוסר בחירה, חוסר מימוש והשארות בתוך מצב סגור שדרכו הטבע מוביל את האדם על פי רוב על ידי סבל, אל הגילוי האמיתי והמשמעותי ביותר שיכול להיות לאדם בחיים.