מחלוקת קורח ועדתו  (ט"ז, א-יט)

קורח, הוא בן דודם של משה ואהרון. יחד עמו, יש עוד מאתיים וחמישים 'אנשי שם', ויחד הם כולם נקהלים על משה ואהרון ובפיהם טענה: "כל העדה, כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'"? משה רבנו, שכבר שבע ממחלוקות והתקוממויות, מוכן להעמיד למבחן את מנהיגותו שלו ואת כהונת אהרון, ומציע לעדת קורח להביא קטורת לפני ה', כנגד הקטורת שיביא אהרון הכהן. כעסו של משה גובר, כאשר דתן ואבירם הרשעים, שהצטרפו גם הם אל קורח במחלוקתו, מסרבים לפנייתו של משה לנסות להגיע להסדרת המחלוקת בדרכי שלום. משה פונה אל הקב"ה ומבקש שלא יקבל את מנחתם של הרשעים.

החטא, ועונשו (ט"ז, כ - יז, ה)

כאשר מגיעים אנשי קורח והקטורת בידיהם, מזהיר משה את כל העם, על-פי ציווי ה', להבדל ולהתרחק מעדת קורח, כדי שלא יומתו אתם בעוונם. משה רוצה להוכיח לכל העם באופן מוחלט, כי כל מעשיו הם מלמעלה, ולכן קובע מבחן: אם מיתתם תהיה רגילה, הוא אינו שליח ה', אך אם ימותו המסיתים מיתה משונה – יבלעו באדמה, תהיה זו הוכחה חותכת לחטאם נגד משה כשליח ה'. דברי משה מתקיימים. האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ושותפיו המסיתים, על כל ביתם ורכושם. מיד לאחר מכן מגיע עונשם של 250 מקטירי הקטורת הזרה, והם נשרפים באש שמימית. ממחתות הנחושת של החוטאים, הכינו ריקועי נחושת למזבח, לזיכרון החטא ועונשו.

למרות הכל, לא לומדים לקח (יז, ו-טו)

למרות ההוכחות הברורות שמספק משה לעם, נמשכת ההסתה נגדו, תוך ניצול מותם של החוטאים: הנה משה הביא למותם של אחינו. הקב"ה בכעסו מצווה על משה להתנתק מהעם החוטא, ומגיפה נוראה מתחילה להשתולל ולהפיל חללים. משה, באהבתו הגדולה לבני-ישראל גם ברגעים קשים אלו, מגלה תושייה, ושולח את אהרון אחיו ובידו קטורת, כדי לעצור את המגיפה. אהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה, אך לא לפני שהיא המיתה 14,700 מבני ישראל. כאן ניתן לראות כיצד אותה קטורת שמחיה, יכולה גם להרוג חס ושלום, הכל לפי כוונת האדם ומה שהוא רוצה וצריך להשיג ממנה.

מבחן המטה הפורח (יז, טז-כח)

לנוכח התסיסה שהתגלתה נגד בחירתו של אהרון לכהן, מצווה ה' למשה, לערוך מבחן כהונה אל מול העם. כל אחד מראשי השבטים מביא מטה (מקל עץ) אל משה. משה מניח את כל המטות, ובתוכם מטה אהרון, בתוך המשכן. למחרת מוציא משה את המטות ומציג אותם בפני העם. וראה זה פלא: מקלו של אהרון פורח, ומן הפריחה עולה פרי השקד. ה' מצווה לשמור את המטה הפורח והמשוקד בתוך המשכן, כעדות נצחית לכהונת אהרון. בני-ישראל, המומים מהאירועים האחרונים, מעלים את חששם כי הם עלולים לשגות ולהיכנס אל המשכן, ואז סופם יהיה מר. על רקע זה מצווה ה' את אהרון על משמרת הקודש.

משמרת הקודש (יח, א-יז)

בעקבות הערעור על הכהונה והקטרת הקטורת הזרה, וכמענה לחששם של בני ישראל, מצווה ומזהיר ה' את אהרון, כי עליו ועל בניו הכוהנים, מוטלת האחריות לשמור על קדושת המשכן. העבודה במשכן נתונה להם, הכוהנים, כמעין מתנה אלוקית נצחית, והם כאמור, חייבים בשמירתה. גם אחיהם לשבט, בני לוי שאינם כהנים, מצווים ליטול חלק בשמירת המשכן, אך אינם רשאים להיכנס אליו.

שכר הכהונה (יח, ח-כ)

השכר על עבודתם במשכן, יקבלו הכוהנים חלק מבשר הקורבנות וחלק מן המנחות הקרבים על המזבח. עוד הם יקבלו מכל בני ישראל, תרומה מכל גידולי הארץ וכן ביכורים מפרי הארץ, דמי הפדיון של בכור האדם ובכור הבהמה הטמאה. בכור בהמה טהורה, יעלה כקורבן למזבח, כשהכוהנים מקבלים את חלקם בבשר.

שכר הלוויים (יח, כא-לב)

שכר עבודת הלוויים, המשרתים גם הם לפני ה', נקרא מעשר ראשון. לאחר שמפריש כל אחד מישראל את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת ללוי. הלוי עצמו, גם הוא חייב בתרומה לכהן, מתוך המעשרות שקיבל מבני ישראל.