חנוכת המשכן (ט, א-כד)

לאחר שהסתיימו שבעת ימי המילואים אשר במהלכם משה עבד במשכן ולימד את הכוהנים את עבודות הקודש, מגיע היום השמיני. היום השמיני, הוא ראש חודש ניסן והוא גם היום הראשון לחנוכת המזבח על-ידי אהרון ובניו הכהנים. משה מזמן גם את זקני ישראל על מנת שיראו במו עיניהם כי הצבתם של אהרון ובניו במשמרת הכהונה, נעשית על-פי דבר ה' וציוויו. באותו יום, מקריב אהרון קורבן חטאת וקורבן עולה המיוחדים לו, וכן קורבנות עבור העם. גם בניו משתתפים ועוזרים בעבודה. כל אלו מלבד קורבנות התמיד הנוהגים בכל יום - ערב ובוקר. בתום עבודתו, נושא אהרון את כפיו ומברך את בני ישראל בברכת הכוהנים המיוחדת: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". לאחר מכן, משה ואהרון נכנסים יחדיו למשכן ומשה מלמד את אהרון אחיו את סדר הקטרת הקטורת והם מבקשים מה' שישרה שכינתו על המשכן. בצאתם הם מברכים את העם: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם". הקב"ה מקבל את התפילה ועל פי הכתוב בסוף הפרק "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון (י, א-ז)

נדב ואביהוא, שני בני אהרון מתוך ארבעה, לוקחים מחתות ובהם קטורת והם נכנסים להקטיר במשכן. ואז: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'. השניים שהיו ודאי צדיקים, מתו בהיותם שרויים בדרגת התעלות גבוהה, הנקראת 'כלות הנפש'. מעידים על כך דבריו של משה לאהרון: "הוא אשר דיבר ה' לאמר – בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד." משה קורא לבני דודו - מישאל ואלצפן - ומצווה עליהם להיכנס אל תוך המשכן ולהוציא את גופותיהם של נדב ואביהוא. לכוהנים, אהרון אלעזר ואיתמר הוא מורה, לבל ינהגו במנהגי אבלות ולא יצאו מהמשכן. את מנהגי האבלות יקיימו בני ישראל , וכלשון הכתוב: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".

איסור עבודת הכוהנים והוראת התורה בשכרות (י, ח-יא)

אהרון מורה לכהנים, על איסור עבודה במשכן במצב של שכרות. כהן העובד בשכרות מתחייב מיתה. מפסוקים אלו לומדים גם על איסור הוראת התורה ופסיקת ההלכה בשכרות.

דיני כהנים אוננים (י, יב-כ)

התורה מביאה דין ודברים בין משה לאהרון ובניו השרויים במצב הנקרא 'אוננות'. אונן הוא קרוב המת בקרבה ראשונה, טרם הקבורה. כזכור, באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרון, וכך נוצרו כמה שאלות הלכתיות באשר להקרבת קורבנות על-ידי הכוהנים במצבם זה ואכילת בשר הקודשים. מן הדברים עולה, כי לכהנים אסור לעבוד במשכן בהיותם אוננים, אך הכהן הגדול רשאי לעבוד גם כאונן. גם אכילת בשר הקודשים אסורה על הכוהנים באוננות, אך במקרה זה, יום השמיני למילואים, הותרה כהוראת שעה אכילת הקודשים המיוחדים ליום זה.

בעלי חיים טהורים וטמאים (יא, א-כג)

התורה קובעת כלל לכשרות חיות ובהמות: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" - שפרסתה סדוקה לכל גובהה, ו"מעלת גרה" - שדרכה להעלות את המזון שנכנס למעיה וללעוס אותו שוב. התורה אף מקפידה למנות בעלי חיים שעונים  רק לאחד מן הסימנים ולהתריע על כך שלמרות סימן כשרות אחד, יש להיזהר מאכילתם, כגון אכילת גמל, שפן, ארנבת וחזיר. אלו ואחרים, שאינם עומדים במבחן הכשרות, אסורים באכילה ופגריהם טמאים ומטמאים. בעלי החיים המותרים, חייבים שחיטה כשרה בטרם אכילתם ואף לחיות שבמים יש סימני כשרות כגון סנפיר וקשקשת. בהמשך הפסוקים, התורה מונה את בעלי הכנף האסורים וכן את "שרץ העוף ההולך על ארבע" כשהכוונה לחרקים השונים, למעט אלו שהם בעלי יכול ניתור.

דיני טומאת בעלי החיים הטמאים (יא, כד-מז)

בעלי חיים טמאים, לא רק שאסורים לאכילה אלא שהם גם מטמאים במותם והתורה קובעת כי מגע בפגרי טמאים מביא לטומאת הגוף ולמי שנושא את הפגרים נוספת גם טומאת הבגדים. לצורך טהרה יש לטבול ולהמתין לשקיעת החמה. כלי חרש, שונים בטומאתם מכלים אחרים, משום שהם אינם ניתנים לטהרה. הטומאה תפוג מהם רק כאשר ישוברו ויצאו מכלל שימושם. התורה מסיימת את העניין תוך ההדגשה של קדושתם ישראל 'והבורא אומר : "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני"