פנימיות התורה, היא צורת ההסתכלות על התורה והלימוד שלה, באופן שקושר את האדם לא רק לפשט הדברים, אלא שהאדם רואה כיצד הדברים קשורים אליו ונוגעים בו, מתוך פנימיות התורה, אל פנימיות נפשו של האדם. ובהתאם לכך, מסביר לנו הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל) שכאשר התורה מדבר למשל על אומות העולם ויתר דברים, הרי שהכל, נמצא באדם, בפנימיות נפשו. יש באדם "בחינת ישראל" שבו, שזו אותה בחינה השואפת לקב"ה ולרוחניות. ולעומת זאת, יש באדם כאמור גם את אומות העולם, שאלו רצונות הגוף והדעת, שאינם קשורים לרוחניות ותמיד מנסים אותן אומות להרחיק את האדם מהרוחניות, כך שהוא יהיה מרוכז בגופו, בגשמיות, בחומר. וכך כותב הרב"ש: "בזמן שהאדם רוצה להחשיב את המחשבה והרצון שבאו לו (לרוחניות), ורוצה להוציא זה לפועל, אז באים המחשבות והרצונות של ע' אומות שישנם בגופו של האדם וצוחקים ממנו" והוא מסביר שהם אומרים לו כך: "על טעם קטן כזה מה שאתה מרגיש שיש משהו ברוחניות, כבר אתה רוצה לבגוד בצרכים גשמיים?" והוא ממשיך ומסביר ש: "יש לפרש מה שאמרו חז"ל 'שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה''. פירוש, היות שהאדם כלול מכל העולם, לכן יש בחינות באדם שמלעיגים על זה, שהאדם רוצה להחשיב דברים ומעשים קטנים מה שהאדם רוצה לעשות ואומרים... לא כדאי להתאמץ ולתת כוחות בכדי לקיימם". ואת הדברים הללו, מביא הרב"ש בהקשר זה שהאדם שרוצה להשיג רוחניות, צריך לדעת שעל כל דבר קטן שקושר אותו לקב"ה, הוא צריך להחשיב כדבר גדול ובעל ערך ושלא לזלזל בדברים קטנים שהוא חש, עושה ורוצה.

זאת אומרת, שבמידה ובה האדם רוצה לטהר את הכלים שלו מרצון בהמי של לקבל לעצמו, אז הוא צריך להודות לבורא, שנותן לו בכלל הזדמנות שכזו, שהוא יכול לחשוב על דברים שכאלו, שהוא יכול להרהר בבורא ולהיות קשור אליו אפילו בדבר קטן. היינו, שהאדם שרוצה להשיג רוחניות, צריך ויכול להודות לבורא על זה שהבורא נתן לו איזושהי נגיעה בדבר ושדבר זה נחשב קטן, רק בעיני אומות העולם שבאדם, כלומר, ברצונות הגוף הבהמי שכולו, כמו בהמה, שכל רצונה הוא ליהנות לעצמה. שכן, הדרך שבה האדם יכול להשיג קשר אל הקב"ה, היא דרך של תיקון שבמסגרתה האדם מתקן את עצמו מכלים (חסרונות) של רצון לקבל לעצמו, שבזה הוא דומה לכל יצור ובריה אחרים, לכלים של רצון להשפיע, שבזה הוא יהיה דומה לבורא שאין בו שום רצון לקבל וכל רצונו זה להשפיע ולתת. היינו, שתכונת הבורא היא רוחנית והפוכה מתכונת האדם הגשמי, בכך שרוחניות עניינה הוא נתינה והשפעה והנברא, כל עניינו זה קבלה לעצמו ללא כל ניצוצי השפעה אמיתיים. או במילים אחרות, גם כאשר האדם רוצה לתת משהו ולהשפיע משהו, זה מפני שזה עושה לו עצמו טוב בדרך כלשהי, כך או אחרת. ובמידה ובה האדם רוצה להיות קשור לקדושה, אז הוא צריך להבין שעליו לתקן את כלי הקבלה שלו, שיהיו בעל מנת להשפיע ללא שום תמורה, שבאותו אופן שהבורא משפיע ומחייה לכל העולם, כך האדם צריך לשאוף גם להיות ברצון להשפיע ללא כל תמורה, כי אם מתוך השגת תכונה כזו בתוכו, שבהשגתה, הוא יהיה דומה לבורא ולתכונתנו ולא יהיה חסר לו כלום, כמו שלבורא לא חסר דבר כי אין לו שום רצון לקבל משהו ממישהו, חס ושלום.

וכשהאדם מתחיל לנסות לפסוע על הדרך הרוחנית, לומד תורה, מנסה לקשור עצמו לדרך היהדות ולמצוות, אז, מסבירים המקובלים, הוא מתחיל להרגיש כיצד הרצון לקבל שבו, הוא זה שמרחיק אותו מהקדושה ועל כן הוא נקרא "רע" או יצר הרע, כי הוא המונע ממנו את הטוב, שזהו הקב"ה. ועל כן, אם האדם מהרהר בכך שיש לו הזדמנות שכזו, שהוא רואה כיצד יצר הרע מזיק לו והוא יכול להתפלל לה' לתיקון, כבר על זה הוא צריך להודות לבורא, אפילו אם זה רגע אחד קורה לו ועדיין אפילו לא קיבל את התיקון המיוחל. אך עם זאת, אם האדם מצליח לאבחן במני מצבים שונים כאלו שעוברים עליו ולהודות לה' שבכלל נתן לו הזדמנות להודות לו, אז רגעים אלו מצטברים אט אט באדם ומזככים אותו, מאותם כלים של רצון לקבל שמקורם ביצר הר"ע (ר"ע = רצון עצמי) אך זה קורה כמוסבר לאט ובשלבים ולא בבת אחת. היינו, שהאדם, בכל פעולה טובה ונכונה שהוא עושה, הוא רואה שהוא מתקדם מצד אחד בהודיה לבורא ובכל זאת, הוא מתקשה בדרך הזו כי הוא מבין ומרגיש את "הכרת הרע" שבו, שלא מאפשר לו להשיג רוחניות ולהיות קשור בבורא, בדרך כלשהי. וכפי שמסביר הרב"ש, גופו של האדם, כלומר שכלו ודעותיו, מורגשים באדם כאילו הם באים בטענות לאדם ואף לועגים לו שהוא רוצה להשיג רוחניות ושהוא בכלל מודה על דבר קטן כאילו יש לו חשיבות, לעומת דברים חומריים שבמסגרתם האדם מקבל סיפוק מידי וגדול לעומת ההשגות הרוחניות הקטנות. אך עדיין, אם האדם צובר יותר ויותר רגעים כאלו של הגדלת החשיבות של הרוחניות, של הודיה, של הערכה, כך הוא מתקדם בדרך ולמרות הטענות הפנימיות שבו, הוא פוסע בדרך הנכונה לדבקות בקב"ה. ואף יותר מכך.

אם האדם מבין שבורא בעצמו מראה לו במה עליו להשתפר, הרי שהאדם יכול דווקא אז יותר על הגילוי, שכן, לא רק שיש לו יכולת להבין מה לתקן בעצמו, אלא שגם הוא מפנים, שהבורא נותן לו תשומת לב של ממש, כי הוא חושף בפניו את הרע שבו והרי מי הוא האדם שהמלך של העולם ייתן לו תשומת לב. ועל כן, אם האדם מחשיב דבר קטן, כגדול, הוא זוכה לתמורה שאליה הוא שואף ואליה הוא גם יגיע בעז"ה, בצורת השגה רוחנית של דבקות בבורא ובקדושה, שתאפשר לו להיות בהכרה של מציאות הבורא, שזה מה שהבורא אכן רוצה שיגיע לאדם. כי הנה, אנו לומדים מספרי קבלה וממקובלים, שמטרת הבורא בבריאתו את הבריאה, הייתה בכדי להטיב לנבראים כי מדרך הטוב, להטיב. ומשום כך, כדי שהנבראים יוכלו לקבל טוב ועונג מה', הוא ברא את המציאות הזו שבכלליות נקראת "הרצון לקבל הנאה", שאלו הם הכלים שהבורא ברא על מנת שיוכל להשפיע להם מטובו. עם זאת, לאחר הבריאה, מגיע האדם למצב כך או אחרת, שהוא כבר מנותק מהבורא ולא יכול לקבל רוחניות אלא רק גשמיות, שבמסגרתה הוא מנסה כל העת לקבל סיפוק הקשור לתאוות ורצונות הגוף והוא לא מתחשב בבורא, או בקדושה, כי אם רק במה שיכול לעשות לו טוב כמילוי חומרי, שזהו רק חצי דבר, כי החצי השני, הרוחני, לא נמצא בו והוא לא יכול לקבל לתוכו את האור העליון, כאותה הטבה שהבורא רוצה לתת. ומפני שהאדם מתוך ניסיון החיים שלו מתחיל להרגיש שהוא רוצה שלא לסבול עוד בחיים ויש לו כמיהה להבנת משמעות החיים והשגת הרוחניות שבהם, אז הבורא מאפשר לו על ידי העסק בפנימיות התורה, לקבל תיקון על הכלים שעמם הוא נברא. היינו, שהבורא מעורר את האדם, את הרצון קבו, להתקדם ולהתפתח מבחינה רוחנית ושבזה, יכול יהיה הבורא להשפיע לאדם לא רק הנאה גשמית, אלא גם הנאה רוחנית, שאליה עורר הבורא את האדם, בשאיפתו.

זאת אומרת, שמפני שהבורא עושה את הכל, אז האדם מבין שהוא אחראי על הרגשות שלו, על המחשבות שלו, על הרצונות שלו וכדומה ונחשב הדבר לזכייה גדולה, לאדם, שהבורא נותן לו תשומת לב ומאפשר לו לראות ממה הרע שבחיים שלו. שהרע, שהוא כאמור, רצון עצמי, כמו של בהמה, זוהי מדרגה ירודה שאינה ראויה למי שנקרא "אדם", שזוהי דרגה שמעל הבהמה וכלפיה כמוסבר, מובל האדם על ידי הבורא. היינו, שהבורא ממילא מוביל את כל המציאות אל הרוחניות אבל מי שמתעורר לפני יתר הבריות ומתחיל להרגיש שיש לו מזל שכזה, שהבורא מעורר אותו ומראה לו שהסבל שלו נובע מהנתק מהרוחניות, הוא מי שיכול להעריך את המצב הזה ולהודות לה' על שהביאו לכך. וכשהאדם עושה זאת, היינו, כשהוא מודה לבורא על מה שהוא נותן לו, אז האדם מרגיש כיצד יתר רצונותיו וגופו, לא שותפים להודיה הזו ואף מלעיגים עליה, כי האדם כאילו מבזבז את זמנו על רוחניות, שמי יודע אם היא באמת קיימת ואם הוא ישיג אותה. ועדיין ולמרות זאת, מחשבות אלו שבאות באדם כנגד הרוחניות, הן שמאפשרות לו כמו "מקפצה", או משוכה, להתעלות מעל אומות העולם הרבות והגדולות, כדי לתת לישראל, האומה הקטנה, לגבור עליהן, על האומות שבו. וככל ש האדם פועל ככה בפנימיות, הדבר משפיע גם על החיצוניות וגם על מצב ישראל מול אומות העולם במציאות הגשמית. היינו, שהעולם הגשמי הוא דווקא התוצאה מהיגיעה הרוחנית של האדם ולא להפך.

על כן, מי שמעריך את ההתעוררות שחלה בו מבחינה רוחנית, מי שיכול להבין את גודל השפעתו על העולם מתוך פנימיותו, הוא מי שכבר יכול להעלות את חשיבות ה' בחייו, גם אם היא רגעית או קטנה ובזה, לדעת שהוא עושה את הדבר הנכון שיקרב אותו לקדושה. שכן, ככל שהאדם פחות מחשיב את הכלים של הרצון לקבל החומרי כך הוא מתחיל להיטהר ובזה, הוא מתקרב לקדושה. שההבדל בין טהרה לקדושה, זה שמי שנטהר, הוא מי שמזכך את כלי הקבלה הבהמיים שלו, מרצון לקבל לעצמו, לרצון להשפיע שזו כמו רצון ה' שכולו רצון להשפיע ולתת. וכשהאדם משיג את הכלים דהשפעה ועובר תיקון מכלי הקבלה, הוא יוכל לקבל בהמשך את האור העליון, הקדוש, שבזה האדם ייקרא בעצמו קדוש, כי הוא כבר כלי להשראת האור העליון, בו. ולפיכך, או אז האדם כבר יהיה "כלי" שיכול לקבל, בעל מנת להשפיע ובזה, הבורא בעצמו יוכל להשפיע לאדם הרבה יותר ממה שהוא יכול להשפיע לו טרם התיקון שהאדם עובר. שהרי בטרם התיקון כל ההתחשבות של האדם עם עצמו ובעצמו, היא בדרך שבה הוא יכול למלא את עצמו ולקבל סיפוקים די בדומה ליתר בריות ובהמות שבעולם. היינו, שכך הבורא לא יכול להשפיע לאדם רוחניות כי אין לו כלים שבהם הוא יכול להרגיש את הרוחניות, כי כלי, נקרא חיסרון, ואם אין לאדם חיסרון לדבר מה, הוא לא יכול ליהנות מהדבר. ועל כן, אם האדם מתחיל להפנים זאת, לפסוע בדרך הרוחנית ולראות כיצד התורה עוסקת בו וקשורה אליו, כך הבורא יכול להשפיע לאותו אדם לא רק מה שקשור בכלים גשמיים, אלא הוא יכול לתת לאדם הנאות רוחניות ובזה, להוציאו מסבל הרצון לקבל שבתוכו האדם שרוי. וככל שהאדם מעריך את הרעיון הזה, את האפשרות הזו, את הקשר שלו לבורא ולקדושה, כך הוא כמוסבר מתקדם בדרך וזוכה לראות כיצד הוא יותר ויותר יכול לתקן את עצמו ויותר ויותר להיות קשור בבורא ודבק בו, כמקור כל הטוב.