הכל תלוי בנו. באמונה שלנו ובמודעות שלנו, כמו גם ביכולת שלנו להשיג את מה שכתוב בתורה הקדושה בפנימיותנו. שהרי "תורה", היא מלשון "הוראה", כי היא מראה לנו ומלמדת אותנו את האופנים שבה המציאות פועלת ובהתאם, מה עלינו לעשות כדי להשתלב בה, במציאות, כמו שאנו אמורים להיות בה, כ"בני העם הנבחר". ואנו נבחרים לא רק בזה שאנו "מעולים" כמובחרים שבבני האדם מעצם היותנו יהודים, אלא שגם יש לנו את האפשרות לבחור, כיצד ייראו חיינו. האם אנחנו רוצים להיות דומים ליתר היצורים והחיות שכל עניינן הוא הרצון לקבל הנאה, לחיות ולמות ולא הרבה מעבר, או שמא, אנחנו מסוגלים להתחיל להבין שיש לנו אפשרות לצאת ממצב זה שבו אנו כלואים בגוף חומרי ובעולם גשמי ולהתעלות, לרמת הרוח והנשמה, שאליה נועדנו, שזה גם עניין "עם נבחר". כך שככל שנמלא את ייעודנו, אז גם נביא מזור לעולם כי אנחנו "אור לגויים", שבתוך תוכם, אולי הם מסוכסכים עמנו לא פעם, אבל בתת ההכרה, הם גם מצפים מאתנו למילוי התפקיד היהודי שלנו. אנחנו, הם יודעים בעמקי נפשם ועל פי רוב שלא במודעות, אנחנו, התקווה שלהם. מאתנו, יגיע להם ההסבר, על משמעות החיים ותכליתם, ברמה הנפשית. ואברהם אבינו, כמו שאנו מבינים מחכמי הרוח, היה הראשון שהחל ממש לשאול שאלות אלו על החיים, על סיבת הסבל שבהם, על מקורם, על האופן בו הם מסובבים ועל כן, בסופו של עניין, גם התגלתה לו התשובה על שאלותיו. ותשובה זו, היא אינה רק סתם מילים על מהי האמת, אלא זו תשובה מהותית, שמובילה למעשים, ל"הליכה" אל היעד, שאליו הוא נשלח ובמסגרתו, הוא עתיד להיות הראשון אשר לו מבטיח הבורא את הארץ, בברית בין הבתרים ובברית המילה, שקשורה ישירות לארץ המובטחת, שאליה אברהם צועד. ארץ, שתלויה במידה רבה במה שאברהם יעשה ובעיקר במה שאנחנו נעשה בימינו, אם אנחנו חשים את אותה אמונה שיש בנו, כירושה מאבותינו. "אמונה", שבלשון ספר ה"תניא" נקראת "מסותרת" כי הגילוי שלה כלפינו הוא קטן ומועט, אך ככל שניטיב לדעת איך לעבוד מול המצב הזה, כך היא תתגלה לנו והיא תהיה אמונה נאורה וגדולה. ועל זה, נאמר לאברהם "אעשך לגוי גדול", ככתוב בפרשה. היינו, שמה שמורגש באדם כמשהו קטן, זניח ושפל, יכול לגדול ולהיות גדול וגלוי, ולא עוד מסותר ומוסתר, עד שאין לנו מושג אם אנחנו בדרך הנכונה.

ועניינים רבים ורחבים עד מאוד מוזכרים בפרשה שלפנינו, פרשת "לך לך" ואי אפשר לעמוד על כולם מקוצר היריעה, אך עם זאת, אולי ניתן להבין כמה דברים מן הפרשה והשלכתם עלינו, כבני אדם, כיהודים וכישראלים, החיים בעת המודרנית ורוצים לפקוח עיניים בתורה, שמסבירה לנו על המציאות ועל חיינו, מבחינה חומרית אך בעיקר נפשית, על האופן שבו אנחנו אמורים להתייחס לכל שעובר עלינו, אם בחיי היומיום ואם כאומה, ששבה אל מולדתה והקימה מדינה, בארץ המובטחת. ארץ, שישיבתנו בה, כמובן לנו מן הכתובים, תלויה ביחסינו אל אותה הברית שכרת הבורא עם אברהם והבטיח אותה לזרעו אחריו, במידה ובה אותו זרע, כדור המשך, ימלא אחר חלקו בברית. וחלקנו, בברית שיש לנו מול ה' אינו בא לידי ביטוי רק בחלק המעשי של התורה הקשור בלימוד תורה וקיום מצוות, אלא שגם יש לנו עבודה פנימית, רוחנית, שאנחנו צריכים להיות קשורים אליה ושהיא תיגע בנו, שכלית ורגשית, כך שנוכל לעלות על "דרך המלך", מבחינת הכוונות הפנימיות שלנו ורצוננו הטהור, להשגת האמת על כל הווייתה. ובכדי לעשות זאת, עלינו כמוסבר, להתעלות מעל הרצון לקבל שלנו המכונה "יצר הרע" ולהכניעו אל מול ה"יצר הטוב" שבנו, שאותו אנו רוצים להשתית ולהשליט על הדעת ועל הרצון לקבל הטבעי. ובפרשה, מסביר לנו הרב"ש שאותו יצר טוב ויצר רע, מוצגים לנו דרך דמויותיהם של אברהם ולוט, שנקראים "אחים" ככתוב "ויאמר אברהם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך, כי אנשים אחים אנחנו..." זאת אומרת, שאותו קירוב שיש בין שני היצרים הללו, הוא כמו בין שני אחים, שקשה להבחין ביניהם, מי הוא הטוב ומי הוא הרע. ובזהר הקדוש  מפרש וזה לשונו "כי אנשים אחים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב קרובים זה לזה. זה לימינו של אדם וזה לשמאלו. דהיינו, יצר הרע לשמאלו ויצר הטוב לימינו. ולפי זה יהיה הפירוש, כי אנשים אחים, שהכוונה הוא שמדברים בגוף אחד והריב הוא בין יצר הטוב ליצר הרע, שהם נקראים אחים" (הסולם אותו פ"ו). ובכדי לאחוז ביכולת להבחין בין השניים (בין היצר הטוב ויצר הרע שהם כאחים), היא על ידי הפנמת עצת הבעל שם טוב שלגביה מסביר הרב"ש: "בכדי לדעת אם זוהי עצת היצר הרע או לא, הבירור הוא, אם מה שאומר לך מחייב יגיעה, זהו שייך ליצר הטוב... ויצר הרע, אם ישמע בקולו, הוא לא יצטרך לתת יגיעה, זה סימן ליצר הרע. ובזה אפשר להבחין אם זה עצת היצר הטוב או של יצר הרע".

או במילים אחרות, יצר הרע, הוא זה שמייעץ לנו על פי רוב ובד"כ, איך אנחנו יכולים להשיג מנוחה ואיך עלינו לנוח ולא לעבוד קשה, וכל זאת בא בטענות מנומקות על ידי הדעת שלנו, שתומכת באותו יצר שכן, טבעי שאנו לא רוצים להרגיש מאמץ או לחשוב יותר מידי ולהפך, היא עצת יצר הטוב. שיצר הטוב, הוא זה שדווקא בא אלינו עם עצה, כיצד ללכת בדרכי ה' ולזה, הדעת שלנו מתנגדת. היינו, שדרך זו של הטוב, דורשת מאתנו יגיעה שאנו לא מצליחים לראות את השכר המידי שמול אותה עבודה ויגיעה ולכן, אנו ברוב הפעמים, מוכנעים על ידי עצת הרע ולא הולכים בדרך הטוב. עם זאת כאמור, האדם צריך דווקא לנצל זמן זה שבאות לו טענות מתוך הדעת וללכת בניגוד לדעת ומעליה, שזה מה שנקרא "אמונה שמעל הדעת", שהיא השגה במדרגות של אמונה, שאינה בתוך הדעת או מתחתיה. כלומר, שבד"כ בני האדם מאמינים שיש בורא לעולם מתחת לדעת, כמו פתיים, שמסכימים עם זה שיש בורא או חוששים להגיד שהם לא יודעים אם יש או אין ובוחרים להגיד שיש וזה עניין של "מתחת לדעת". והדרך של "בתוך הדעת", היא דרך שבאמצעותה מצליח האדם להצדיק את הרגשתו ואמונתו בבורא אבל עיקרה של דרך זו, היא כאשר האדם רוצה ללכת באמת, בדרך האמת. שאו אז, בתוך הדעת, מופיעים אצל האדם נימוקים מדוע עליו לא להתאמץ והוא מתקשה לפעול עם יגיעה הקשורה ביצר הטוב, שדוחפו לפעול מעל חישובי השכר. היינו, שיצר הטוב ועבודה שמעל הדעת, הם עניינים של חוסר התחשבות בשכל ובשכר ומאידך, העמדת חשיבות הרוחניות והבורא מעל הכל, שלזה הרע שבנו מתנגד. אך מפני שגם יצר הרע בא מאת ה' שברא אותו, אז הוא מתוחכם ולא פעם, בא עם "טענות חסידיות" עד שקשה לנו להבחין שזהו רע. ובכך, קשור גם עניין לוט המוזכר בפרשה, שנראה חסיד מבחוץ אך כשמו כן הוא "לוט", שזוהי הסתרה, כמו הביטוי "לוטה בערפל", שקשה להבחין בו ובכוונותיו האמתיות. ומשום זאת, אין לנו עצה אלא לפעול על פי מה שמוביל אותנו למקום יגיעה שמעל השכר ובזה נדע שזוהי פעולת יצר הטוב וההליכה בדרכו, לעומת הערפול שמערפל אותנו יצר הרע, שמסתיר מאתנו את המגמה האמתית שאליה הוא שואף להביאנו, כנגד יצר הטוב. היינו, שעלינו להכריע דווקא במקום שיש יגיעה ולדעת, שכל מה שמאפשר לנו שלא להתאמץ ולנוח, מקורו ביצר הר"ע, שהוא ראשי תיבות "רצון עצמי", של אגואיזם, המנוגד לרצון לעשות נחת רוח לבורא, שהיא מידת האלטרואיזם, של יציאה מעצמנו לעבודת ההשפעה מחוצה לי (זולתי= חוץ ממני)