ישנם אינספור הסברים, פירושים, דרושים ומאמרים על התורה, על מתן תורה, על הצורך בה וכדומה, אך עיקר העניין, הוא להבין, שהתורה נקראת "ספר" לא מפני שהיא כתובה בדפים בדומה לכל ספר אחר שכתוב על דף, אלא היא בא לספר לנו מה העבודה שלנו, כדי להשיג קשר לקב"ה ולכן, היא "ספר", כי בה מסופר על כך, ולא כהיסטוריה או ספרות יפה, עם כל היופי וההיסטוריה שבה. ועל כן, אם האדם לא מוציא מהתורה את העיקר שבה, זהו הפסד גדול, כי היא לא שימשה אותו כ"הוראה" שזו המילה הנרדפת למילת "תורה", כאותו הסבר לאדם, המורה לו על האור וכיוון האור, שהוא "המחזיר למוטב", את האדם. ומי שמטיב זהו הבורא, לכן הוא נקרא ה"מוטב", שעל ידי התורה משיגים קשר אליו, באופן של "לשמה", מושג שנאמר על התורה כלימוד תורה לשמה, היינו, שמביאה לאדם את האמת שבה, לעומת ה"לא לשמה", שזהו המצב שבו אין האדם בהשגה לגבי האמת, כי כשהוא בא מלכתחילה לתורה, הוא כבר נמצא תחת יצר הרע והרצון לקבל לעצמו, כאהבה עצמית, שכל עניינה הוא מילוי הכלים הגשמיים של האדם, כי כך הוא נולד. ועל כן, לימוד לשמה, לשם האמת, הוא היפוך הרצון לקבל, לרצון להשפיע, ו"משלא לשמה" שהוא ההכרח וההקדם, "באים לשמה", שזו הרוחניות, שבתורה.

והרצון לקבל שבנו, שהוא חומר הבריאה, מביא את האדם במשך החיים להבנה שאין לו טעם בחיים שבמסגרתם הוא דומה לבהמה ככתוב "נמשל לבהמות נדמו", כך שהוא חש שהוא חי בחיים של שקר, שהם חיים הפוכים לתורה שרוצה להביאו אל האמת. ומשכך גם כתוב ש"כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה" ועל כן ניתנה התורה במדבר. זאת אומרת, שהרצון לקבל שהוא ממילא הבריאה עצמה, היא כהפקר ונמצאת בידי כל, כי כולם הם בגדר הבריאה. ומפני שאדם שמחליט למצוא טעם לחייו ולחפש לעצמו רוחניות, הוא דווקא מי שחש בטעם המר של החיים בעולם המופקר והשקרי של הרצון לקבל הזה שהוא כיצר הרע, שנקרא רע(ר"ע=רצון עצמי) כי הוא העושה רע לאדם ומביאו לסבל. ומי שסובל, הוא מי שהכלים שלו, החסרונות שלו שמורגשים כרצון, הם בלתי מסופקים, כי הוא אינו חש עוד טעם בחיים הגשמיים ועל כן הוא כמופקר בעולם, היינו שאין לו חיים מלאים, אם הוא שואל על הטעם שבהם, שכמו אבד לו. וזה גם יכול להיות אדם עשיר מאוד, אך שכל מה שנראה בחיצוניות לאחרים יכול להטעות, כי אף אולי יש לו בריאות איתנה ומשפחה טובה וכביכול כמו לא חסר לאדם כלום ובכל זאת, הוא חש בריקנות וריק קיומי ואז הוא משול למדבר המופקר לחסדי הטבע והשמיים. היינו, שדומה האדם הזקוק לתורה, למדבר, שאין לו מהיכן להשיג דבר כי המדבר הוא מקום ציה ושומם, מחיות.

והתורה, המשולה למים, היא זו שמרווה צימאונו של מי שזקוק לה והוא כמדבר צמא ועל כן, אחד הטעמים, שניתנה התורה במדבר, הוא מפני שמי שאינו חש את הצימאון לתורה, וטוב לו בחיים השקריים, הוא לא מי שזקוק לה. היינו, שאם מדובר באדם בלתי מפותח, שיכול להסתפק בחיי החומר ולמות בסופם כמו כל בהמה, הרי שזהו אדם שאין לו חיסרון לרוחניות והוא דומה ליתר בריות, כבהמות, שכל עניינן הוא סיפוק הכלים דקבלה. ולעומת זאת, מי שחייב תורה, הוא אדם, בעל צורת אדם פנימית, כי צורה זו משליכה על מי שהוא מצוי במדרגה של מודעות מפותחת בכדי להפנים שיש לעולם בורא, שהוא מאמין בו כך או אחרת, ושבורא הוא לא מי ש"עזב פעולתו" או שאינו יודע כיצד לנהוג בה, אלא משגיח עליה ומובילה אותה למטרתה. היינו, שהבורא, הוא לא כמו שלעתים חושבים שהוא עשה את הבריאה והניח לה או עזבה, שזה מגוחך, אלא המדובר בבורא שנתן לבריותיו את הדרך ללכת בה כ"תורה", כי ברור לאדם המאמין שהיא אכן ניתנה על ידי הבורא הטוב, בצורת אותה ההטבה שאליה הוא מוליך את האדם ועל כן, התורה היא ממנו, ובוודאי שהבורא יודע איך להפעיל את עולמו וכיצד להנהיג את הבריות. ואדם שכזה, שמאמין בתורה ומאמין בנותן התורה, למרות כל טענות אחרות, אם מחיצוניים ואם מאת שכלו וגופו, שמייצגים את הרצון לקבל, ואדרבא, על ידי הפרעת החיצוניים, הוא אדם שיכול  גם ללכת בדרכי תורה, שהיא האמונה למעלה מהדעת ולא להיות באמונת פתי שהיא מתחת לדעת או באמונה שבתוך הדעת. היינו, שדווקא על ידי אופני ההתנגדות השונים הפנימיים שמתעוררים במי שרוצה להשיג את הרוחניות, קמה היכולת ללכת במעל הדעת, שזו דרך התורה ואמונה אמתית, שאינה זקוקה לתמיכות או להתעלמות, כי אם אמונה שמעל הדעת, היא ש"דורכת" על כל החיצוני כמו שביל, שעליו דורכים, שעליו פוסעים, כדי להשיג את המטרה. ואם לא היה דבר מה לדרוך עליו לא היה צורך במי שירצה לפסוע בשביל, כמו שאם לא היה עולם של רצון לקבל שברא הבורא, לא היה גם צורך בתורה, כי לא היה עולם מלכתחילה, כ"יצר הרע", שהוא הבריאה.

ומכאן, שמי שכבר מפותח דיו ושואף אל הרוחני, הוא מי שיכול להסתמך על האמונה שלו בבורא עולם, בתורתו ובדרך שהיא מורה לנו לצעוד בה, כהבטחה שעניינה "ברית" (דבר מה נצחי שהוא מעל הבטחה), בין הא-ל, לעם היהודי. וכמו שכתוב בנביא ירמיהו "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמיים וארץ לא שמתי" אז מובן גם לאדם שחשק ברוחניות, שהכל הוא מטעם הרוחניות והתורה, שלולא התורה והברית בין הבורא ללומדיה והעוסקים בה, אין טעם וקיום לעולם כ"עולם סתם", בגשמיותו, שאחרת, זה כמו שהבורא "עזב פעולתו" והרי אין זה כך, כי הבורא דואג להבאת העולם לתכליתו ועל כן, נתן התורה וכרת ברית עם עמו, שהם לומדי התורה ועוד יותר מכך. מפני שהבורא לא בשר ודם חס ושלום, שדבר מה נעלם ממנו או שיכול להתאכזב או לפעול בטעות, אין לו שום צורך אי פעם ב"ברית חדשה" או ברית אחרת מול עם אחר, כמו שטוענים הגויים, אלא מובן לו עולמו שנמצא תחתיו, כמציאות של עליות וירידות שבמסגרתה האדם הפוסע בדרכי האור, יכול ליפול ולעלות ואף הכרחי שכך יקרה, עד שתושלם המשימה והמלאכה. ועל כן, זו גם "תורת אמת", כמו שכתוב ולא כזו, שיכולה להתחלף או להחליף את עם ישראל, שכמו "אכזבו" את מי שכרת ברית עמם, אך ממילא הבורא ידע ומראש ראה, את הצורך בכל העליות והירידות, הטובות והרעות, שעוברים על האדם עד הגיעו למטרה. היינו, שנותן התורה, שהיא האמת, לא יכול היה להיות "מופתע" לכאורה ממעשי העם בהמשך ולהפר בריתו עמנו ומנגד, אנו מולו, קשורים בברית אמת עמו, שלא ניתן להמיר אותה או להחליפה, אלא שיש כאן דרך ללכת בה ושביל לצעוד בו, על כל השלילי והחיובי שבו, עד השגת המטרה. וכמו כן, צריך האדם לדעת שתורה זו, שניתנה לנו בסיני, אין לה תחליף כי היא כאמור, לא איזשהו ספר סתמי שקרי חס ושלום, שכמו נכתב על ידי בשר ודם, כמו אנשים שבדו מדעתם דברים אלא היא תורה משמיים, היינו, שניתנה למשה שמסר את התורה לעם, מטעם הקב"ה כהוראה לנו, כיצד להשיג את המטרה הרוחנית, שאליה שואף האדם המפותח להגיע, על פני הבלי חיי עולם החומר, הגשמיים